דוֹר.

אני מביא כלשונו פוסט של חברה יקרה שלי, טל מטלון, אשר כותבת על חוויה אישית שלה, ומבקשת מכל מי שקורא להפיץ ולספר את סיפורה. הסיפור הוא שלה, אבל בעצם של כולם:

תמיד מבקשים מאיתנו להזהר, לא לדבר עם זרים, לא ללכת לבד בשעות מאוחרות במקומות לא מוארים, לא להתלבש חשוף מדי, לשים לב מה שמים לנו בכוס כשאנחנו במועדון. אלה הזהרות חשובות מאוד, אבל עם כל כמה שאנס המדרגות זה סקסי, אנחנו שוכחות ש-85% ממקרי האונס מבוצעים על ידי מישהו מוכר.
הייתי בת 19. עזבתי את השירות הלאומי שעשיתי באשה לאשה, דלת ליד מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. לא היתה לי עבודה וכל החברות שלי מהתיכון היו בצבא או בסינגפור. החברות שלי שלא התגייסו לא היו חיפאיות. יצאתי בפורים 2003 למועדון החורבה, לרחבה האלטרנטיבית. נהניתי ממש, והתחלתי לצאת לשם קבוע, לבד. במועדון הכרתי אנשים שיצאו לשם גם הם קבוע, כל שישי, והתחברתי אליהם. שם הכרתי גם את אהוד. הוא היה בן 23, מנהריה. הוא נראה מפחיד, אבל יצא לנו לשבת ולדבר כמה פעמים, והוא הבין אותי ממש.
אהוד הפך להיות החבר הכי טוב שלי. היינו נפגשים, כל האנשים מהחורבה, לפחות פעמיים-שלוש בשבוע, ואת אהוד הייתי פוגשת לבד לפחות עוד פעם בשבוע. היינו מדברים בטלפון שעות. הוא ידע עליי הכל. הוא היה אצלנו בן-בית, אכל ארוחות שישי איתי ועם ההורים שלי, ישן על הספה בסלון כשהיה עייף מכדי לנהוג חזרה לנהריה בלילה. אמא שלי אמרה לי שתמיד דאגה לי כשהייתי יוצאת לחורבה וחוזרת בשש בבוקר, אבל ברגע שידעה שאהוד שם, שומר עליי, היא היתה רגועה יותר.
בראש השנה היה יום הולדת לאחד האנשים מהחבורה, והוא החליט לחגוג בבית של חבר ברעננה. נסענו כולם, ארגנו טרמפים, מילאנו מכוניות, ונסענו לרעננה. במסיבה נדלקתי על שחר, שבבית שלו היתה המסיבה. שכבתי איתו באותו לילה, לא מתוך כוונה לקשר או משהו, היה ברור שזה לא הולך לכיוון הזה.
וסיפרתי לאהוד, והוא שמח בשבילי.
שבועיים אח”כ דיברתי עם שחר בטלפון ואהוד בדיוק הגיע. הוא לקח ממני את הטלפון, שחר אמר לו שהוא בדיוק מתכונן לצאת עם חברים לסנוקר, ואהוד אמר לי “יאללה, נוסעים לשחק סנוקר ברעננה”. עלינו למכונית שלו ונסענו.
היה כיף, שיחקנו סנוקר, ישבנו קצת. אהוד העיר הערות הומו-ארוטיות לשחר כל הערב ושחר נבהל, אותנו זה הצחיק. בסוף הערב אהוד אמר שהוא עייף מכדי לנהוג חזרה צפונה ושחר אמר שאין בעיה, כי אחיו בצבא ויש חדר פנוי.
כשהגענו לבית של שחר, אהוד אמר שהוא לא יכול לישון לבד במקומות שהוא לא מכיר. אני ידעתי את זה, זה משהו שהיה לו תמיד, גם כשהוא היה ישן אצלנו הייתי תמיד עם הדלת פתוחה, והוא על הספה בסלון. אז הוא לא יישן בחדר של אחיו של שחר, אלא איתנו במיטה הזוגית.
בגלל כל ההערות שלו לשחר כל הערב, שחר הודיע שהוא לא ישן לידו, ושאני ישנה באמצע.
הלכנו לישון, שלושתנו, ושחר התחיל לנשק אותי. ביקשתי ממנו להפסיק, החבר הכי טוב שלי פה ליד ואני לא מרגישה בנוח. שחר הסביר לי שאני צריכה להרגע ולתת לעצמי ליהנות. אהוד הסכים איתו. תשתחררי קצת.
לא רציתי.
אהוד שכב על רגל ימין שלי והחזיק את יד ימין, וליטף לי את הזרוע. שחר שכב על רגל וזרוע שמאל והביא לי ביד.
(והחוקרת במשטרה שאלה: כמה אצבעות? הוא הכניס אותן פנימה? כמה עמוק הוא הכניס?)
ביקשתי מהם להפסיק, לעזוב אותי, והם ניסו לשכנע אותי.
בסוף זייפתי כדי שיעזבו אותי.
שניהם נרדמו משני הצדדים שלי ואני שכבתי ערה וניסיתי לחשוב כמה פצועה אהיה אם אקפוץ מהחלון שבדיוק מעל המיטה, בחדר שנמצא בקומה השנייה של בית פרטי, ואם אצליח לקום וללכת אחר כך, ואם אצליח למצוא את משטרת רעננה, ואיך אשיג את הדברים שלי, שזרוקים על הרצפה ליד המיטה בצד ששחר שכב בו.
(והחוקרת במשטרה שאלה: למה לא ברחת? למה לא צעקת? למה לא התקשרת להורים שלך? למה לא יצאת מהחדר אחרי שהם נרדמו והלכת לחדר של ההורים שלו, שמעבר למסדרון? למה לא יצאת מהבית והלכת לחפש עזרה?)
בבוקר קמנו ויצאנו. אהוד התנצל והתחנן כל הנסיעה. הוא קנה לי פרחים בדרך, באיזה דוכן על כביש 4
(והחוקרת במשטרה שאלה: איזה פרחים? זר חמניות. והוא אמר שהוא לא קונה אף פעם פרחים צהובים כי זה מכבי ת”א, אבל בגלל שאני ביקשתי חמניות והוא היה כזה חרא אז מגיע לי)
הוא התנצל והתחנן. הוא אמר שאני החברה הכי טובה שלו, איזה הכי טובה, היחידה. ושאני היחידה שמבינה אותו. ושהוא היה מניאק. ושבבקשה בבקשה אסלח לו כי אם אנתק איתו קשר הוא לא יודע מה הוא יעשה עם עצמו.
וסלחתי.
(והחוקרת במשטרה שאלה: מה זאת אומרת סלחת לו? לא חשבת שהוא יכול לעשות את זה שוב? נשארת איתו בקשר? מה, את מטומטמת?)
הוא היה החבר הכי טוב שלי. היחיד שהבין אותי. היא ידע עליי הכל.
כמה חודשים אחר כך אהוד התקשר אליי בערב, הוא כבר לא גר עם ההורים בנהריה אלא שכר חדר בשמרת,
(הצינים יסמנו לעצמם את האירוניה)
הוא התקשר ואמר שהוא בדכאון נוראי, שאם הוא יהיה לבד בלילה הוא לא בטוח שהוא יגיע לבוקר,
עליתי על אוטובוס ונסעתי לשמרת.
אהוד בא לאסוף אותי מהשער של הקיבוץ והלכנו לחדר שלו. דיברנו חצי לילה ואז הלכנו לישון. הוא לא הסכים שאישן על מזרון על הרצפה. היתה לו מיטה וחצי. יש מספיק מקום לשנינו, הוא אמר. והלכנו לישון.
אמרתי לו לילה טוב, והוא אמר לי לילה טוב.
פחות מדקה אחר כך הוא חיבק אותי מאחורה והתחיל להתחכך בי ולהיאנח. ביקשתי ממנו לעזוב אותי, והוא המשיך. הסתובבתי ודחפתי אותו. הוא הסתובב לצד השני ומלמל משהו. קמתי לשירותים וחזרתי, שכבתי בקצה קצה קצה המיטה, מאובנת, וחיכיתי שיגיע כבר הבוקר.
בבוקר שאלתי אותו מה זה היה. הוא אמר שהוא לא זוכר כלום. שזה כנראה היה מתוך שינה. שהוא מצטער נורא. שהוא חרא ומניאק ושבבקשה בבקשה אסלח לו, הוא יעשה הכל, הוא ימות אם אנתק איתו קשר.
וסלחתי לו.
(החוקרת במשטרה כבר לא אומרת כלום. היא כנראה מבינה שאני מטומטמת. היא רק מגלגלת את העיניים, מצקצקת בשפתיים וממשיכה לרשום).
אחרי כמה זמן התרחקתי מאהוד. לא ניתקתי קשר, וגם לא ייחסתי את זה למה שהוא עשה. אמרתי לעצמי שפשוט התרחקנו.
אחרי עוד כמה זמן שמעתי שהוא תקף מינית מישהי שהוא הכיר דרכי. היא היתה אז בת שבע עשרה.
יום אחר כך הוא התקשר, וצעקתי עליו שלא יתקשר אליי יותר בחיים, שאם הוא רואה אותי ברחוב שלא יפנה אליי.
הוא ניסה להתקשר עוד כמה פעמים ואז ויתר.

כעסתי עליו, ועוד יותר מזה, כעסתי על עצמי. הוא הכיר אותה דרכי. לא כעסתי על מה שהוא עשה לי, אלא על מה שהוא עשה לה.
(והחוקרת במשטרה שאלה: מה את בוכה לי? אני המשטרה, לא פסיכולוגית.)

שנתיים וחצי הדחקתי. ואז התחילו התקפי החרדה. הגשתי תלונה במשטרה. הם הפסיקו. אחרי שנה התיק נסגר מחוסר עניין לציבור. הם התחילו שוב. קראתי את הפרוטוקולים של החקירה. הוא אמר שהוא ישמח לעימות, כי הוא רוצה להבין למה מי שהיתה חברה כל כך טובה שלו החליטה פתאום להרוס לו את החיים.

מאז שנסגר התיק עברו עוד שנתיים וחצי. הייתי שנה בטיפול על הנושא הזה.
אין לי יותר התקפי חרדה. אני לא רואה אותו מולי בחלומות, אני לא מסתובבת בחשש לראות אותו פתאום.

אומרים לנו לא לסמוך על זרים. אף אחד לא אומר לנו שזה יכול היות החבר הכי טוב, בן הזוג, אבא, דוד, מורה, מדריך בקייטנה, מרצה באוניברסיטה, בעל פאב שאת יוצאת אליו כל שלושה ימים.

הדבר היחיד שנשאר לי לעשות עכשיו זה לספר. לספר לכולם, כל הזמן, שידעו, שיחשבו, שיחשדו.
אני לא מחפשת רחמים, אני רוצה מודעות.
בבקשה, תספרו.
אם מישהי אחת תחשוד ותתרחק לפני שהיא תפגע, אני את שלי עשיתי. אם מישהי אחת תחליט להגיש תלונה, אני את שלי עשיתי. אם מישהי אחת תבין שזה לא קרה באשמתה, אני את שלי עשיתי.

אני לא עושה את זה לרוב,כי לכתוב על מה שטוב זה משעמם, אבל הפעם זה לא. הצעת חוק (שימו לב, הכתבה מ2007) של  ח”כ דוד רותם מישראל ביתנו, מציעה לעשות סדר בכל נושא הגיור. המצב הקיים כיום הוא שרק בתי דין רבניים מוסמכים יכולים לאשר גיור, ולתת לאזרח זכויות כיהודי, ובינתיים המוני אנשים תקועים בתהליך ארוך ומייגע.
המצב שבו ישראל ביתנו מתעסקת בנושאים דתיים הוא לא טבעי. מדובר בסך הכל במפלגת ימין, ואנחנו מכירים את עמדותיה הכלכליות והמדיניות היטב. אבל- זכות הקיום של ישראל ביתנו הוא במצביעיה הרוסים. לפני עליית המפלגה לגדולה בבחירות האחרונות, כל המנדטים שלה הגיעו למעשה מעולים. היא ניצחה בדרך מפלגות עולי ברה”מ לשעבר אחרות כמו ישראל בעליה, ונשארה הבלעדית שמקבלת את קולות הרוסים כמעט בוודאות. לכן, ישראל ביתנו לא יכולה לשכוח את ציבור הבוחרים הטבעי שלה, ודואגת לכל נושא שמעניין אותם.

וכרגע, מעניינים אותם שני נושאים: הליך הגיור, וברית הזוגיות.

החפיפה בין שני הנושאים האלה ברורה כמובן. אני מאמין שרוב עולי ברה”מ (אם מדי פעם יתפלק לי “רוסים” זה בגלל שאני עצלן, לא כי אני לא פוליטיקלי קורקט) לשעבר לא רוצים  להחשב כיהודים רק בשביל ההרגשה הטובה, אלא בשביל להיות אזרחים שווים מן השורה, ולא להיות במעמד של שווים, כשיש אחרים ששווים יותר. מעמד נחות זה בא לידי ביטוי בין היתר בנושא הנישואין, שכן הרבנות הראשית, הסמכות היחידה במדינה הנאורה שלנו לחתן, מסרבת לחתן מי שלא יהודי לפי ההלכה האולטרא-אורתודוכסית (יעני, חרדית).

וישראל ביתנו באמת פועלת בשני המישורים האלה, כדי להביא הישגים להבטחות הרבות שפיזרה טרם הבחירות. אגב, אני רואה כאן דמיון לשינוי, למרות שליברמן מכריז היום שהם לא שינוי. הדמיון מופיע בעיני בבהלה לדאוג לחוקים שהם הבטיחו, כדי להביא תוצאות מהר. הם יודעים שהם לא יוכלו להשאר בכוח הזה לתמיד, ושהם בשיא הגודל (15 מנדטים היה גם הגודל של שינוי וגם של ד”ש). ההבדל בין שינוי לישראל ביתנו הוא שהמצביעים של ישראל ביתנו הרבה יותר נאמנים, ואני מאמין שידרש מאמץ כביר כדי לגרום להם להצביע למפלגה אחרת. בינתיים ה6-7 מנדטים של ישראל ביתנו בטוחים. (יש גם הבדל אחר בין שינוי וד”ש לישראל ביתנו- מאגר הבוחרים. שינוי וד”ש העלו למעשה את ממשלות הימין כי הן לקחו קולות מהעבודה, אבל במערכת הנוכחית קולות העבודה נמצאים בקדימה, ומאגר הקולות של ישראל ביתנו מגיע ממפלגות עולים ומהליכוד).

המצב הקיים היום מבחינת גיור, הוא שרק בתי דין מיוחדים מוסמכים לאשר גיור. אנשים שהתגיירו בתהליך ארוך מאד, אני מניח שהוא הארוך ביותר בעולם (אבל אני לא באמת יודע), וזה יוצר מצב שבו עשרות אלפי אנשים נאלצים לחכות שנים ולעבור בדיקות ארוכות לפני שמאשרים להם את המעמד העליון שלהם בארץ. (על פני לא יהודים, כמובן).

כמובן, שהמצב הכי טוב היה שכל האזרחים היו שווי זכויות. כידוע, מגילת העצמאות מבטיחה את זה במפורש, וגם כידוע- אפשר לעשות הרבה דברים עם מגילת העצמאות, אבל לא חוקים. אז במצב הקיים, פתרון לעשרות אלפי אנשים שנמצאים במצב בעייתי מאד מבחינה חוקית בארץ, לא גורע מהמאבק לשוויון זכויות לכל האזרחים אבל כן עוזר להם לפחות לחיות במצב טוב יותר.

עם הסכם ברית הזוגיות,  עם זאת, יש לי בעיה. ברית הזוגיות מציעה שגם המדינה תוכל לחתן- אבל רק את מי שהוא פסול חיתון לפי ההלכה.היא לא פותרת את בעייתם של חילונים, של הומואים ולסביות, ועוד. היא כן פותרת את הבעיה של מצביעי ישראל ביתנו. חוק ברית הזוגיות יקבור סופית את הסיכוי לנישואים אזרחיים בישראל. יש X קטן מאד של קבוצות ואנשים בארץ שרוצים נישואים אזרחיים. מגיע לנו לקבל את זה, בעיני זו זכות אזרח טבעית (החופש מדת), אבל אם תפתר הבעיה של  מצביעי ליברמן, קבוצה גדולה יחסית של אנשים שיכולים לעזור לזה לקרות, לדרוש את זה פוליטית, תעזוב את מחנה המנודים ותהיה מסודרת.

למה לחרדים יש בעיה גדולה מאד עם חוק הגיור, ופחות עם ברית הזוגיות?

הסיבה המרכזית לדעתי היא שבחוק הגיור המדינה אומרת לחרדים מה לעשות עם הדת שלהם. היא אומרת להם איך לנהל אותה, ופוגעת משהו במונופול המוחלט של בתי הדין הרבניים (שהם חזקים למדי). פתאום, גם רבני ערים, פושטים יעני, יוכלו לגייר. השאלה מיהו יהודי עתיקת יומין היא, ורק לחרדים הותר לקבוע, לפי חוק, את התשובה עליה. יש כאן התעסקות בסטאטוס קוו, שמי שמבסוט ממנו זה בעיקר החרדים כמובן.

בברית הזוגיות, עם זאת, אף אחד לא אומר לחרדים איך לחתן בתוך הדת. רק אומרים להם שיתנו למדינה לחתן אנשים שהיא גם ככה לא מוכנה לחתן.

אז למה יש לחרדים בעיה גדולה עם נישואים אזרחיים בין בני ובנות אותו מין?

כי הם קקות, זה למה.

(אה, ויום האישה שמח!)

הזוכרים בדמעה

(ותודה ליונתן)

אני לא זוכרת בדיוק באיזה רגע זה היה, אולי בהרצאה על תפקיד הקאפו ואולי על יהודים במסתור, אבל פשוט הרגשתי שאני לא יכולה יותר ויצאתי החוצה.

אם זה נשמע לכם מוכר, אז זה לא. בעוד לרוב האנשים בעולם יש ‘סף שואה’ שהם יכולים לספוג בתקופה / יום / חיים, ובחישה אגבית בנושא עושה להם קצת סחרחורת ובחילה, כזו ששמורה לתקופה של אחרי פסח, וגם אז זה רק לשעה-שעתיים במקרה הטוב, אז אצלי המצב הוא אחרת לגמרי. כשאלוהים העניק לכל מיני אנשים כל מיני תכונות, לי הוא העניק רעב אינסופי לדעת והרבה תאים במוח לשמירת ידע בלתי שימושי בלבד. קרה דבר והנושא שעניין אותי יותר מהשאר, בצורה מופרעת למדי היה השואה והזכרון שלה.
כן, אני פריקית. הנושא הזה מרתק אותי בצורה בלתי רגילה ומאוד לא אופיינית לגילי. פעם היינו צריכים לעשות טריוויה על נושאים אישיים, וכל אחד בחר נושא שהוא ספץ בו. שלחתי למאיה- ‘במה אני טובה?’- בלי יותר מידי פרטים, כדי לא להטות את תשובתה. אחרי 10 שניות קיבלתי הודעה: טרבלינקה.

אז כשגיליתי שהביה”ס שאני מדריכה בו מוציא את התלמידים ליד ושם, ברור שהתנדבתי לצאת. וכשהבנתי שמוציאים משלחת לפולין, והמסר הכי עמוק שהביה”ס הצליח להגיד בנושא היה: “בתור אחד שכן צאצא לניצולי שואה, תסתמו את הפה פושטקים” הבנתי שאני חייבת להתערב.
אז בחודש האחרון אני מתעסקת הרבה בכל מיני שאלות גדולות על מהי אנושיות ומה הוביל למה, ולפעמים אני מנסה לשתף גם את התלמידים בסיפור. אני בונה שיעורים ובוררת סרטים, ומנסה להבין איך ומתי בתוך הטרגדיה הגדולה הזאת אני מסלקת מפי את כל שיני הבינה שלי (לא לבד, חברים, אל דאגה). השבוע יצאתי איתם לסמינר בן שלושה ימים ביד ושם.

יד ושם, המשולש והאגדה. מוזיאון מספר אחת בישראל לחקר השואה, תזמורת בלתי פוסקת של ממלכתיות ורחמים עצמיים.את כל זה ידעתי לפני זה, עוד כשאני הייתי תלמידה בי”א והצלחתי להבין- אוקיי, הרבה ידע. אבל מה אתם מנסים לומר חוץ מ’אי אפשר להגיד כלום על שום דבר’?

אבל אני הייתי ילדה חכמה והטלתי ספק בחיים מאז שאני זוכרת את עצמי. וגם בני השכבה שלי, הצבעוניים, מתוחכמים ובעיקר כמו כולם, עדיין הרבה מתחת לממוצע הארצי בבורות משוועת. ועכשיו זכיתי לראות את יד ושם בפעולה, מול תלמידים שברוב המקרים מכירים את השואה רק משיעורי היסטוריה (אם הם נכנסים אליהם בכלל), ומאוד סקרן אותי אותי להבין באיזה קווי מתאר הם מציירים את נקודת השפל הכי נמוכה של האנושות.

טרגדיה. הטרגדיה הכי גדולה שהעולם אי פעם ידע. הנה באו היהודים והמציאו ז’אנר משלהם, לא דילמה ערכית שהדמויות היווניות עמדו בפניה, לא סיפור אהבה עטור גבולות כפי שידעו גיבוריו הרומנטיקנים של שייקספיר - פשוט מצב קשה, כה עצוב ואכזרי שנפל פתאום מהשמיים בין 1939-1945. כלכך עצוב שבא לבכות. מה יהא על היהודים המסכנים שנאלצו לגלח מחצית מזקנם? מה יהא על הילדים שהושמו במנזרים ושכחו את יהדותם? על משפחות שנקרעו בסלקציה, על ראשי היודנראט שהיו צריכים להחליט מה יחיה ומי ימות? מה אתם הייתם עושים? אי אפשר לדעת. כה טראגי. מזל שזה עבר.

ואני, מול כמה וכמה מדריכים פשוט נחרדתי. הגנבתי מבטים לתלמידים (קצת רדומים, מידי פעם אחד זורק הערה חכמה ואז נבהל וזורק עוד אחת טיפשית) וחשבתי - זה מה שהם מבינים? זה מה שהיה שם?

הדבר הראשון שצריך להבין על ההיסטוריה הוא שהיא מורכבת מאנשים. שמהפכות גדולות קורות כשאנשים בוחרים להניף את נס המרד, ושתהליכים היסטורים קורים כל הזמן. אף איש לא אמר במהלך ההיסטוריה לאשתו “קראתי בעיתון שהתחילה המודרנה, אני חושב שהגיע הזמן לקצת בונדינג בתנועת ההשכלה, את לא חושבת?”. זה פשוט קרה, כי המציאות השפיעה על אנשים שהפכו אותה בחזרה. וכשמנסים להבין איך קרה שאנשים הושמדו כמו חרקים, חייבים להבין מה היו היהודים ב-2000 השנים שקדמו לשואה. אילו חיים הם חיו ומה עמד במרכזם. וחייבים להבין גם את מה שכל יהודי אורתודוקסי ידע עמוק בתוכו - זה קשה, אבל בקרוב יבוא המשיח, וצריך להוריד את הראש עד שזה יעבור. חייבים להבין שגם החברה הזאת התפוררה בסוף המאה ה-19, ושכאשר מוסדות מתפוררים אנשים מוצאים מוסדות אחרים, ודת אחרת, ואנשים חדשים שיגידו להם מה לעשות. כך קמה התנועה הציונית, וכך הפכו מלא יהודים לאירופאים מן המניין. צריך גם לזכור שכשאנשים שונאים, אין לזה פתרון, ושברגע שמנפצים להם רציונל אחד הם מוצאים הגיון אחר כדי להצדיק את השנאה שלהם. ככה התפתחה שנאת ישראל הכפרית המוכרת לאנטשימיות מודרנית, כזו עם ביסוס מדעי וחזון שקרי לאנושות מוצלחת יותר. כשחברה כושלת כלכלית היא מאבדת אמון בממשלה שלה, ומפנה את פניה מדמוקרטיה חסרת יכולת לעבר מנהיג חזק שישליט סדר. היא תאפשר לכל בנאדם שיעמוד בראשה לעשות הכל, במיוחד כשהמדינה נמצאת במצב חירום.

כדי להבין את ההיסטוריה צריך לקרוא את המציאות ואת התהליכים החברתיים. להבין שאי אפשר להפוך אומה לרצחנית ביום, אבל אחרי עשר שנים שבהם עמלה ממשלתו של היטלר להפוך את היהודים לחיות ואת הגרמנים לחיילים נאמנים למולדת בכל מחיר, יהיה הרבה יותר קל לירות בהם כמו כלבים, ומאוחר יותר - להשמיט את המוות - להפטר מהם כמו זבובים. צריך להבין באיזה כלים הוא משתמש. איך הוא הופך אנשים לכאלה, ואיך הוא נוהג במי שמתנגד לו. צריך לשאול מה עושה החברה היהודית בזמן שכל זה קורה. צריך להבין את שיטת המחנות לפני 1939, ואיך מייצרים טרור ממשלתי. צריך להבין איך זה נראה, כי אנשים מורכבים לרוב מאותם הדברים, וההיסטוריה חוזרת, וצריך להבין איפה ומתי ומתי לזרוק את כל כולך לזה בכל הכוח, כי לשם מובילים הדברים.
וכשההבנה ההיסטורית הזאת נתקעת ברמת “לא נתנו להם להתיישב על ספסלים! אתם מצליחים להרגיש את גודל ההשפלה?” זה תוקע את החשיבה, וממקד את התמונה רק ביהודי המסכן, הנודד, שתמיד נרדף, ואיך זה מרגיש להיות תמיד העם הנרדף, ואז התמונה שמסביב מִטָּשטשת, פרצופי האנשים, וקשה להגיד- מה זה? זה מוכר לי. יכול להיות שזה קורה גם היום?

הדבר השני שצריך להבין הוא את נפש האדם. פועלים בה כוחות טובים ורעים, יוצרים ובונים והרסניים ומכאיבים. פרויד אומר שלאיד הזה תמיד חשוב לתת מקום, אחרת הוא יצא החוצה בדרכים חמקמקות ובלתי מבוקרות. כשאנשים נכנסים למצב של שרידה, אז הכל מקודש ובלבד לחיות. וצריך לבחון את המציאות שהיתה, כמו החיים בגטאות, ולברור את הכוחות שהיו שם, השורדים והחיים, מי שבחר להתפלל וללמוד ולשמוח ולעזור, ומי שבחר לאסור על כל זה, כי זו כבר לא המציאות. עדיין לא במושגים של טוב ורע, אלא בהזרקת צבעים נוספים למציאות, שבראש שלנו היא צבועה תמיד רק בשחור ולבן.

אנחנו בוחנים את השואה וחושבים: מוזלמנים. שוכחים שפעם הם היו אנשים, שכל זה קרה שלב אחרי שלב - לא רק היטלר מוציא את היהודים מחוץ לחוק, גם אנשים שמוציאים את האנשים מעצמם. צריך להבין גם את מומחיותה של נפש האדם להדחיק ולשים תוחמי ראייה במקומות שיסתרו את עצם חיינו. לחשוב: מה עבר בראש למהנדס ששירטט את תוואי מחנות ההשמדה? לכימאי שמצא את הגז הקטלני הזול ביותר? למכונאי שהתקין מנועים בקרמטריום, לנהג הרכבת שבסוף היום חזר למשפחתו. אני לא מדברת על האנשים ה’רעים’, על הנאצים שבלי בושה ירו באנשים לשם ההנאה. אני מדברת על האנשים ששמו כלכך הרבה מחסומים בתוכם כדי לא להבין את הרצח שהם מבצעים, או צבעו את הכל באידיאולוגיה נוקשה וחסרת פשרות. על האנושות ה”נאורה” שבתמורה לתשובה “קיבלנו פקודות” גזרה רק שנים ספורות של מאסר על הנוגעים בדבר, אם בכלל.

אנשים חיים כל הזמן וכל הזמן פועלים בהם הכוחות האלו ותהליכים היסטורים מסביבם. ומאז השואה קרו בעולם כמה מקרים של רצח עם, וממשלת ישראל מסרבת להכיר בהם מסיבות דיפלומטיות או כלכליות.

את כל זה יד ושם לא אומר. הוא מסכם הכל בנימת רחמים עצמיים על העם היהודי הנרדף כל הזמן. הוא מספר נקודתית את סיפורי השואה, ומסיים במשיכת אף, או במלמול ידע ומעשים אכזריים בנונשלנטיות של יום לימודים ארוך.
הם לא קושרים לתהליכים היסטורים ולא לנפש האדם. הם רק אוספים את הכל, את כל השמות והאנשים והסיפורים והדברים וכורכיםבסרט של רגשניות מאולצת. אושוויץ היתה פלנטה אחרת,עם חוקים אחרים ושמש קרה ובלי פרפרים בכלל. בואו אחרינו לסיור בכוכב העצוב הזה, ואחרי זה תעלו על האוטובוסים ותשובו לחיים הנוחים שלכם.

ומה התלמידים חושבים?

אני מניחה שהם יחשבו שזה נורא עצוב. או ירצו שזה יהיה עצוב, שהמסע לפולין יהווה עבורם טיול של בחינת סף הריגוש. פה הרגשתי, פה פחות. אני מניחה שהם יחשבו שזה נורא כל מה שהיהודים עברו ושאסור שמישהו יפגע בהם שוב, ולפיכך יתגייסו לצבא חזקים וצודקים ומלאי תוכחה עצמית - הנה, נראה אתכם פוגעים בנו עכשיו. הם ידברו על זה כמה שבועות, ואז יחזרו לסדר יומם ומידי פעם יעלו זכרונות של חוויות מהמלון.
אבל האם השאלות ינקרו בהם? הזהו אדם, מהו מרד, איך יכולנו למנוע את כל זה? מהו העולם אחרי אושוויץ? האם זה יוכל לקרות שוב?

כמה שנים אחרי משפט אייכמן חזר יחיאל דינור (הלא הוא ק.צטניק) מדבריו- אושוויץ לא היתה פלנטה אחרת. היא היתה כאן, על אדמת כדור הארץ, מעשה ידיהם של אנשים. ואנשים הם אנשים, והם לא משתנים. כי על פי מילגרם דרוש רק ציווי קל על מנת לגרום להם להכאיב לאנשים אחרים, וקייטי ג’נוביסי היתה עדיין בחיים לולא אדישותם של 38 אנשים שהיו עדים לרציחתה להרים טלפון ולקרוא למשטרה בזמן.

בחברה צבאית כמו שלנו אנחנו צריכים להיות כל הזמן ערניים לשפיותנו. כשאסא כשר קובע ש’רוח צה”ל’ היא דבר לא רלוונטי ומיותר ושבדרך למטרה כל האמצעים כשרים, זה צריך להדליק נורת אזהרה. כשממשלת ישראל סוגרת את שעריה בפני פליטי דרפור היא אולי חוסכת הרבה מאוד כסף ושומרת על טוהרה של החברה הישראלית, אבל היא שותפה לרצח העם בדרפור לא פחות מהמדינות שהשתתפו בועידת אויאן, ולא יכלו להרשות כלכלית/חברתית את כניסתם של יהודים כה רבים אל שטחיה. החברה הישראלית רוויה בגזענות ובשנאת האחר על כל פלגיה: דתיים-חילוניים, אשכנזים-מזרחים, ערבים-יהודים, עשירים-עניים. לשנאה יש שני מצבי שחרור- חינוך מחדש, או להכנס באמא של המסריחים האלו. את כל הססמאות נגד ערבים המציאו כבר במאה שעברה נגדנו, אז או שניקח השראה או שנפסיק ומיד.
מדינת ישראל נמצאת כבר 30 שנה במצב חירום, וזה מאפשר לממשלה לעשות דברים כלכך טיפשיים ולא דמוקרטים (ע”ע: חוק ההסדרים). אנשים מעדיפים לעצום את העיניים ולספוג את המכה, או גרוע מזה - לחפש אחרי מנהיג חזק שיבוא לעשות פה סדר, גם אם “חוק הנאמנות” נוגד לחלוטין את כל מה שדמוקרטיה מבוססת עליו. אנשים ממשיכים לשים חוצצים בתוכם, וממשיכים, לדוגמא, לקנות מוצרים שדמם או לכל הפחות עניותם של אסייתים מתנוססת עליהם בצורה שידועה לכל. או דוגמא פחות מוכרת - באוניברסיטה כלשהי באחד המבחנים היתה שאלה מתמטית שבה היו הנבחנים צריכים לחשב את מהירות הנוזל שתכונותיו היו כשל דם, ושנרמז בה שהיא גורמת למותם של אנשים. אני לא בדיוק זוכרת את פרטי השאלה, אבל מתוך 1000 נבחנים רק שניים כתבו שהם לא מוכנים לענות על השאלה הזאת. 998 האחרים סייעו להקמת מחנה השמדה בישראל .

את כל זה יד ושם מפספס. הוא מדבר על אירוע נקודתי בהיסטוריה, נקודת שפל שחלפה לה. הוא לא ממקם אותה גאוגרפית ולא מוסרית מלבד “הנאצים עשו דבר רע. היהודים היו מסכנים ולפעמים לא נותרה להם ברירה”. הגישה הזאת כלכך קטלנית לזכרון השואה, כי היא מנתקת אותה מהחיים שלנו. ולצערנו, אנחנו אולי יודעים יותר, לבושים בצורה יותר מורכבת, אבל אנחנו לא יותר טובים מהם.

כשמדברים על זכרון השואה, כשצוללים לתוכו ומנסים להבין מי ומה ואיך ואיך אפשר ולמה, חייבים להציב נקודות ציון. חייבים להבין איפה הצפון ואיפה הים ולאן הולכים. אי אפשר לספר את סיפור השואה. חייבים לחנך אליו. בעצם, לא אליו, בתוכו, מתוכו. מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב היטלר מלך גרמניה את גולת ישראל.

החינוך בישראל צריך לחנך את הנוער להיות מודע למציאות, לסביבה שלו, לכוחות הפועלים באדם ובעולם. אנחנו חייבים לחנך את הנוער להיות חושב וספקן וירא, לפתוח עיתון ולראות. כשאנחנו מגישים מגוון רחב של סיפורים על מגש הרחמנות העצמית, אנחנו מפספסים את זה. ובינתיים השנים עוברות, ניצולי השואה מתים להם, ואנחנו מתרחקים ומתרגלים ושוכחים. וזה מסוכן, לזכרון ולמורשת וגם, אני חושבת, להמשך קיומה של מדינת ישראל.

(ובכלל לא פתחתי את הציונות שנסתרת בכל הסיפור הזה, כיאה למוזיאון שכל תרומותיו מיהודי התפוצות שמתגוררים בעיקר רחוק מכאן..)

לסיום, אצטט קטע מתוך ‘שואה שלנו’ המצוין של אמיר גוטפרוינד:

“מאז הגעתי לגיל ומותר לי לדעת, שאלתי את אבא על שנת 39′. קצת לפני שהתחיל הכל, כשרק פינקלשטיין ידע. השנה הזו מפחידה יותר מכל מה שיוכל אבא לספר לי על ה’אחר-כך’. כי שנת 39′ דומה לשנים שאני חי בהן. בשנת 39′ היו ליהודים מיושבי דעת דעות מתונות, היו להם דאגות שבכוח התבונה לסלקן. אנשים נבונים סברו סברות, חששו, מצאו פתרונות. בעיתונים יהודיים פרחו דעות שנונות, יסודיות. הכל היה כה תבוני, ‘פרוגרסיבי’, ‘מודרני’. בבתי הקברות הובלו יהודים נפטרים למנוחת עולמם. נאמר ‘קדיש’ בלחש. קצת לפני ספטמבר 39′ עוד אמרו, ‘העושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל’. הקהל ענה, ‘אמן’. שנת 39′ היא השנה שייתכן שאני חי בה, מדי שנה. כל שנה אפשר שהיא 39′. הכל סביבי כה דמוקרטי, תבוני. עולם של ‘גילויי דעת’, ‘עצומות’, ‘מחאות חריפות'’. הכול בן רגע יכול להתהפך- לפעמים אני יודע, לו היה קם כאן משטר טוטליטרי, משמיד מיעוטים, רק הזמן ופרכוסי המוסר היו מעכבים את גלגולו היהודי של הרייך. זה היה קם גם כאן, כן. היו מתנגדים, כן, גם מהזרם השולט. גם הם היו אובדים. לא מיד, אבל כולם. אני מזהה סביבי את הטיפוסים שיבנו את השלטון החדש. כולם כבר כאן- מלך השוק השחור, משתף הפעולה, המלשין שעיניו פעורות בפחד. ראש המשטרה, החיילים הנאמנים, המוציאים פקודות לפועל. הם פה, הם חיים ומתרבים. הם אזרחים הגונים. המציאות הנוחה מסתירה אותם. אף פעם (כך סביר) לא תחשף המהות השחורה שלהם. משך כל חייהם, אולי רק רגע אחד או שניים ישיקו לגרעין נשמתם. היומיום משווק גרסאות מתונות שלהם, תולדות השגרה, מדינת ישראל המשגשגת. מלך השוק השחור לא יהיה יותר מסוכן ביטוח נוכל. משתפי פעולה יהיו חייטים, שוטרים, רופאים. ראש המשטרה יהיה איש לא חביב, אולי מנהל בריכה, זה הכל. אם יבוא היום, תתהפך המציאות, סבא יוסף יהיה איש רוח היוצא כנגד המשטר. גולגלתו תנופץ בכיכר, המונים יריעו. או בסתר, שלושה בריונים לעת לילה, נוקשים על דלתו. המכונית תתרחק. שכנים ימלמלו בצער. מישהו יעיר משהו בגנותו. מעטים יצטרפו. המשטר יספק להם חומרים, הם ידקלמו. ישכחו.
כן, זה כאן, אבל לא יתממש. יש יותר מידי שמש טובה, ותכלת שמיים. החשוב הוא שזה כאן. שזה מאיים על יריב שלי, שזה ירצה עוד פעם לקחת את אבא שלי למחנה פלאשוב, שאני לא אתן. שאינני יודע- איך לא אתן? אני לוקח את יריב מהגן. הולכים ברחוב. חולפים על פנינו משתפי הפעולה, המתנדבים, המלשינים, סוחרי השוק השחור. אנשים עם פנים פשוטות. בכל רגע, אפשר, ישתנה כיוון הרוח, האיפור יתפזר, אני ויריב מולם. אפילו פחות מכיוון הרוח. סתם כך הם עלולים להחשף, פשוט כי ירצו. גם הגולגולת שלי מנופצת באיזה רחוב לילי, באיזה מציאות לא מתממשת, באיזה עולם שלועגים לי שאני משער את קיומו. גם ענת. למה, לעזאזל, הם לא רואים?”

היום מלאה שנה להולדת הבלוג.
לפני שנה הרגשתי שיש לי יותר מדי מחשבות שאני לא עושה איתן כלום, וחשבתי שיהיה מתאים לפתוח בלוג ולנסות לארגן אותן בצורה מסודרת, שגם אולי יגיעו לכמה אנשים.
מאז נכנסו לבלוג הזה 1700 פעמים ועוד אינספור פעמים בפייסבוק עם פוסטים שמשכו עשרות תגובות לפעמים.
לרגל הבלוגולדת, החלטתי לחזור לאחד הפוסטים היותר חשובים מבחינתי שיצא לי לכתוב, “שיחות עם ציוני“.
אפשר אולי לספר כבר שאותו ציוני היה מתן פלג, מי שעומד בראשות תא “אם תרצו” באוניברסיטת חיפה, תא שמגדיר את עצמו כציוני בלבד, אך למעשה רובו המכריע (לפחות 90%) הוא ימני, לפעמים גם קצת יותר.
באותו פוסט נכנסתי עמוק לתוך העמדות הבסיסיות ביותר שלי, וחשבתי על מהותי כציוני, אם בכלל. הרגשתי אז שאם אין שוויון זכויות בציונות, אז שתלך לעזאזל הציונות ואני לא ציוני וזהו. זה השפיע מאד על כל הפעילות שלי בחודשים שעברו מאז, בעיקר עם חד”ש.
מאז אני חושב שהדעות שלי לגבי עצמי ולגבי ציונות השתנו. אני חושב היום שכדי להגדיר אדם כציוני, מספיק שיאמין שהעם היהודי צריך לחיות במדינה משלו, בארץ ישראל. ולתוך הקטגוריה הזו אפשר להכניס אותי בקלות. אין לי שום רצון שלא תהיה מדינה יהודית, אבל אני לא חושב שזה סותר את החתירה לשוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה, בלי התניה בחובות.
מה שעשיתי באותו פוסט היה לתת לזרם ספציפי של ציונות מונופול על ההכרעה האם אני ציוני או לא. בתור פעיל ציוני נלהב, נתתי למתן פלג את האפשרות להגדיר ולתחום את גבולות הציונות, בצורה כזו שתשאיר אותי בחוץ.
מאז לא התקדמנו הרבה- תא “אם תרצו” ממשיך לעשות בדיוק את זה- לדרוש מונופול על הציונות ולהדיר אנשים מחוץ לגבולות הציונות כפי שהם רואים אותה.
בפלייר שהם חילקו לאחרונה ושעליו יש לי איתם ויכוחים מרים, הם עושים בדיוק את זה. הנה נוסחו:

מיהו ציוני?- עקרונות יסוד בציונות
1. זה המאמין שמקומו של העם היהודי הוא בציון.
2. זה המאמין כי היהודים הם עם וכן היהדות אינה רק דת אלא לאום (בעל טריטוריה).
3. זה המאמין כי לעם היהודי זכות למדינה ריבונית ועצמאית בארץ ישראל, כאשר בירתה ירושלים, בירתה מאז ומעולם.
4. זה השולל את הגלות (במובן של פוסל ירידה מהארץ ואף מעודד עליה).
5. זה המאמין כי זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענות אחרות של עמים אחרים לזכות על הארץ.
6. זה המאמין כי מדינת ישראל עליה להיות מדינה יהודית ולאו דווקא תרגום עברי לחיים האירופים במדויק.
7. זה המאמין בסמלי המדינה ומעוניין לשמר אותם. (דגל, סמל המנורה, המנון).

מתחת לעקרונות אלה יש את הסמל של התא ומתחתיו כתוב “המהפכה הציונית השניה”.

בואו נדבר על זה ההגדרות האלה.
1. “מקומו של העם היהודי הוא בציון”… בתור מי שמגדיר את עצמו כציוני (ועם כל הכבוד לאם תרצו הם לא יגידו לי אם אני ציוני או לא), אני חושב שמכיוון שיש כאן כבר איזה שישה מיליון יהודים שהגיעו לפה פלוס מינוס בלית ברירה, בלי קשר לשיוך היסטורי שעליו יש ויכוח (ראו: מתי ואיך הומצא העם היהודי, שלמה זנד), ומכיוון שגירוש הוא פעולה לא הומנית שאני מתנגד לה- מקומם של היהודים שנמצאים כאן הוא כאן. מי שגורש מביתו (יהודי או לא יהודי, בישראל או בכל מקום אחר) דינו הוא בהתאם לחוק הבינלאומי לפי האו”ם ואמנות זכויות האדם השונות. זה לא שולל את זה שאני חושב שצריכה להיות מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, אלא את חוק השבות המפלה. זה לא שיש “מקום” היסטורי לעם היהודי, אלא שלעם היהודי, כמו לכל עם אחר, יש זכות להקים לעצמו מדינת לאום (חכם או לא, גם על זה אפשר להתווכח), ומכיוון שיש כזו מדינה כבר- אז במדינה זו מקומו. הביטוי “ציון” הוא בעייתי לכשעצמו, כי היום קצת קשה להגדיר מה זה בדיוק “ציון”. חלקים מ”ציון” כפי שאם תרצו מגדירים אותה נמצאים ברמאללה או במחנות פליטים כאלה ואחרים. הם מתנגדים לחלוקת ירושלים- וטוענים שמי שלא מתנגד- הוא לא ציוני.
וכל זה בלי בכלל להזכיר את האבא של הציונות, חוזה המדינה, שבכלל לא חשב ש”מקומו של העם היהודי הוא בציון”, אלא תמך בתוכנית אוגנדה. הרצל נכנע רק כשראה את חבריו פורצים בבכי בקונגרס הציוני בו הוחלט על תוכנית זו.
2. “זה המאמין כי היהודים הם עם וכן היהדות אינה רק דת אלא לאום בעל טריטוריה”. ובכן, הציונות נולדה על רקע התנכלויות על רקע דתי, ובטח לא היתה אז עם אלא כל מיני קבוצות שהיו על רקע דתי בלבד. בקשר ללאום- יכול להיות שעכשיו יש לאום יהודי, אבל הוא התבסס במדינת ישראל, ומדיר מתוכו חמישית מאוכלוסית המדינה. יהודי ארה”ב משתייכים ללאום האמריקאי (שהוא לא לאום אתני, כן?) לצורך העניין. לחלקם יש קשר עם מדינת ישראל ולזה אפשר לקרוא באמת ציונות, אבל הם גם שוללים את סעיף 4.
3. “זה המאמין כי לעם היהודי זכות למדינה ריבונית ועצמאית בארץ ישראל, כאשר בירתה ירושלים, בירתה מאז ומעולם”. אני לא יודע אם הניסוח עילג, אבל בואו נניח שלא מתוך כבוד לחברינו הציונים הדגולים. מאחר וירושלים קיימת הרבה יותר זמן ממדינתו הריבונית והעצמאית של העם היהודי בארץ ישראל, הסעיף הזה סותר את עצמו. בואו נניח רגע שהיתה טעות דפוס בפלייר, ושהם התכוונו לרשום שירושלים היא בירתו של העם היהודי מאז ומעולם. לפיכך- ראו סעיף מספר 1.
4. “זה השולל את הגלות (במובן של פוסל ירידה מהארץ ואף מעודד עליה)”. אני מכיר כל כך הרבה אנשים שלא פוסלים ירידה מהארץ, שלא עולים לארץ ולא מעודדים את חבריהם לעלות לארץ, והם לדעתי ציונים לא פחות מ”אם תרצו”. הבעיה עם ירידה מהארץ היא שזה סימפטום, לא המחלה. בריחת מוחות יש בגלל שמוחות גדולים פשוט לא מסוגלים להשאר כאן. בריחת אנשים “רגילים” יש בגלל אינדיווידואליזם הרסני שגורם לאנשים לחשוב רק על עצמם (אבל קשה מאד לשפוט אותם. מי מאיתנו היה דוחה הצעות עבודה או לימודים יוקרתיות בחו”ל עקב ציונותו?). בסופו של דבר, אם המצב חרא, אנשים מתפנים. זה לא הופך אותם ללא ציונים, אלא לאנשים שרוצים לחיות חיים טובים יותר. בהרבה מקרים, זו גם הסיבה שאנשים הגיעו לכאן מלכתחילה (אנשים יגידו שהעולים לארץ ישראל והחלוצים השאירו הרבה מאד רכוש בגולה ובאו לבנות ולהיבנות. הם רק שוכחים את האחוז המטורף של אנשים שחזרו חזרה או עברו למקום אחר, או התאבדו).
5. גולת הכותרת: “זה המאמין כי זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענות אחרות של עמים אחרים לזכות על הארץ.” לא לא לא ולא. הארץ הזו היא לא רק של העם היהודי, וזו מהות הסכסוך. מי שלוקח את הסעיף הזה עד הסוף במחשבתו יגיע בסופו של דבר להשמדתם של כל הפרטים הנלחמים לזכותם על הארץ הזו. צריך ללמוד להסתדר ביחד בשטח המצומצם הזה, או שזה “על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות”. ואני ציוני ואני מתנגד בתוקף לאמרה הזו.
6. “זה המאמין כי מדינת ישראל עליה להיות מדינה יהודית ולאו דווקא תרגום עברי לחיים האירופים במדויק”. כשאני מנסה לרדת לשורש הסעיף הזה, אני מבין בדיוק למה הכוונה. הכוונה היא שאם במדינות אחרות הלאום הוא לא על בסיס דתי, מדינת ישראל צריכה להיות של היהודים בלבד, ואזרחיה האחרים יצטרכו להבין את זה בסופו של דבר. ובכן, כמה שמדינת ישראל לא תנסה, הערבים לא יהיו ציונים. הדעה שלי בנושא זה היא רדיקלית במיוחד- הלאום שצריך להיות בארץ הוא ישראלי, ולא יהודי, שכן יהדות היא דת, ואני חושב שדתות זה קצת פסה. ובעיקר מאד מסוכן.
7. “זה המאמין בסמלי המדינה ומעוניין לשמר אותם. (דגל, סמל המנורה, המנון)”. טוב, ברור שאפשר להיות ציוני ולחשוב שסמלים של מדינה צריכים להיות רלוונטיים לכל האוכלוסיה, ולא רק לחלקה. זה קשור בקשר הדוק לסעיף הקודם- הערבים לא יהיו ציונים. מה שמדהים בהקשר זה הוא שבעוד שהסמלים במודע מכוונים רק ליהודים, אחר כך גם כועסים על ערבים שלא מכבדים אותם.

מתוך כל זה אפשר להבין את הסיסמא שלהם “המהפכה הציונית השניה”. המהפכה הציונית השניה היא להביא את כל הציונים לחשוב שכל הסעיפים האלה נכונים.

שתהיה לנו שנה מוצלחת, בלי מלחמות, הפרטות, כיבוש ואלימות.
(לקוראים בפייסבוק המעוניינים לקרוא פוסטים קודמים ולהגיב גם באתר: http://codor.blogli.co.il )

השבוע הייתי בהרצאה\ שיחה עם יעל קונש, יו”ר ועד העובדים של כללית רפואה משלימה, ובעקבות השיחה ועוד אירועים נוספים בתקופה האחרונה עלו לי מספר מחשבות מעניינות.
את ההתעוררות המרשימה של עובדים שבוחרים להתארגן אי אפשר לכנות אלא במילה המוכרת לכולנו בקונוטציות אחרות- אנתפאדה. התקוממות עממית.
בשנים האחרונות רואים עליה משמעותית של עובדים שמבינים שאין להם ברירה אחרת, והם חייבים להתארגן ולעמוד מול מי שמדכא אותם- בעלי ההון. לא מדובר רק באנשים בעלי מודעות חברתית גבוהה, אלא גם אנשים פשוטים, שמכירים בעובדה שמנצלים אותם, ושלא יעזור להם לעבור מקום עבודה- כי ינצלו אותם גם שם.
ההתעוררות הזו מקיפה בכל המשק, וקשה לשים את האצבע על מגזר אחד ספציפי שזה קורה בו.
עובדי גן המדע במכון ויצמן התארגנו בכוח לעובדים, וכמובן שיש דוגמאות רבות נוספות. לאחרונה גם עובדי הוט החליטו להתאגד- בהסתדרות הלאומית. עובדי ערוץ הספורט מתאגדים גם הם בכוח לעובדים. עובדי סינמטק ירושלים. אבל אלה הדוגמאות המרגשות פחות- כי הוקם גם איגוד מטפלות משפחתונים (שסניף חיפה, עספיה ודלית אלכרמל שלו קיים בחירות ראשונות השבוע), עובדי מפעל “אקרשטיין” בירוחם מתאגדים עכשיו, עובדי פז מתחילים לעשות קצת רעש, עובדי סונול הגיעו לסיכום עם ההנהלה אחרי שהתאגדו, וכמובן שיש עוד המון דוגמאות.

אלו אנשים שמבינים מה חשוב יותר, ולא מפחדים. במשך (לפחות) עשר השנים האחרונות מדיניות משרד האוצר היתה לשבור את העבודה המאורגנת. שיעור העובדים המאורגנים במשק עומד על קצת יותר מ20%, כתוצאה ממדיניות זו. הדימוי הציבורי של ועדי עובדים שלילי מאין כמוהו- לרוב האנשים הביטוי “ועד עובדים” מזכיר ישר את חברת החשמל או את הנמלים, והבעת גועל עולה על פניהם. אך כמובן שהמציאות אינה כזו, ובעוד שבעלי ההון מאורגנים היטב או בקשרים משפחתיים או באיגודים משל עצמם (כמו התעשיינים למשל), העובדים מצאו את עצמם איש איש לעצמו.
הפחד הראשוני לא נובע רק מדימוי ציבורי זוועתי, כמובן. הפחד מפני ההנהלה משחק תפקיד לא קטן. על פניו נראה כי להנהלה אכן יש כוח אדיר על פני העובד הבודד. וזה נכון, כמובן. אבל ברגע שמתחיל להתארגן ועד, להנהלה הרבה יותר קשה לפטר או לפגוע. גם אם הועד אינו יציג (כלומר, גם אם עדיין אין בו מעל לשליש מהעובדים), ההנהלה חייבת להוכיח סיבה אחרת מלבד ההתארגנות כדי לפטר. יתרה מכך, החוק אוסר על ההנהלות לעשות כל דבר שיש בו כדי למנוע מהעובדים להתארגן.
בתי הדין לעבודה מגלים הבנה למצבם של העובדים, ומחזקים אותם כמעט תמיד. גם בגלל שההנהלות בדרך כלל נוקטות בפעולות לא חוקיות כדי למנוע את ההתארגנות.

כל ההתקוממות הזו נובעת מלחץ הולך וגובר של בעלי ההון על העובדים. במערכת קפיטליסטית בה העשירים נעשים עשירים יותר, הלחץ על העניים גדל כל העת. ומתוך כל מיני מחאות מקומיות, פתאום מתברר שיש תנועה אמיתית. לאט לאט, ההפרד ומשול מתפרק.
ככל שהחופש מוגבל פחות, כך לחזקים יש יותר כוח. אבל גם בתוך החופש הזה, להתארגנות של עובדים יש כוח חזק יותר משל בעלי ההון. בסופו של דבר, כשעובד הוא בודד, לכל הנהלה יש כוח גדול לאין שיעור עליו. אך כשאחוזים גדולים מתוך חברה מתארגנים, לאותו ארגון יש כוח גדול על המעסיק- וזה מה שצריך להבין כדי להתחיל.
הלחץ הגדול שמופעל על העובדים, צמצום השכר, עבודה בחברות כ”א בלי תנאים סוציאליים בגלל פיטורים מחזוריים, הקושי להשיג עבודה מכבדת- מביאים את העובדים להתעלם מהתחושה הראשונית השלילית שיש להם כלפי ועדים בגלל השם הציבורי הרע של חברת החשמל והנמלים, ולהתאגד.
חשוב מאד לציין, שלעובדים יש אינטרס שהעסק ימשיך לעבוד, ולא יסגר. הרצון היחידי שלהם הוא שתנאיהם יהיו הגיוניים, שווים ומכבדים.

במצב הנוכחי, זה לא כל כך משנה באיזה ארגון העובדים מתארגנים, העיקר שהגל הזה יימשך. ככל שיש יותר מאבקים מוצלחים, האמונה של עובדים ביכולת שלהם להצליח גוברת, ויותר ויותר מתארגנים.
בצורה פרטנית, אם כבר מתארגנים- אז עדיף בארגון עובדים דמוקרטי שיאפשר לעובדיו להחליט בעצמם אם, מתי, עד מתי, באילו תנאים- לשבות או לעשות כל צעד אחר- מה שלא קורה בהסתדרות.

אגב, במצבים מסוימים ההנהלות עצמן יכולות לתמוך בהתארגנות. אם למשל מדובר בארגון שמנסה לשפר את תנאי ההעסקה של חבריו מול משרד ממשלתי ששירותיו מופרטים, אין להנהלה שום אינטרס בפגיעה בעובדים, אלא להפך- ההנהלות יעדיפו שהעובדים יהיו מבסוטים. ולכן באמת יש מקרים שהנהלה תומכת בעובדים ולא פוגעת בהם כשהם מנסים להתארגן.

לא משנה איפה אתם עובדים, או באיזה תפקיד, אתם יכולים להתאגד. מירב הסיכויים שאחרי תקופה מסוימת של מאבק, תשפרו את התנאים שלכם ושל חבריכם לאין שיעור, ותשפרו גם את חלוקת המשאבים בחברה כך שתהיה שוויונית יותר.

עשיתי שיעור אקטואליה במסגרת קורס של האיחוד האירופי.
זה היה בהתראה של פחות מ36 שעות, אז אפשר להתחשב ברמה הנמוכה…
בכל מקרה, זה אמור היה להיות עשר דקות בלבד, ועשיתי את זה.
זה קצת כמו החדשות של גיא זוהר, עם אנקדוטות משעשעות בסגנון ערוץ הילדים.
אני מצרף את מה שכתבתי, לעיונכם ועניינכם.

הבנק האירופי המרכזי אומר כי הוא לא מתכוון להציל את יוון. יורגן סטרק, בכיר בבנק המרכזי של אירופה, אמר לעיתון איטלקי ש”השווקים משלים את עצמם אם הם חושבים שבשלב מסוים חברי האיחוד האירופי יכניסו את היד לכיס כדי להציל את יוון.”
במקביל, שליחים של האיחוד הגיעו אתמול לאתונה כדי לעשות לממשל שם “בדיקת אמינות”, כלומר לבדוק אם הם באמת מורידים את הגרעון התקציבי האדיר שהם נמצאים בו.

שר האוצר היווני, ג’ורג’- שם ארוך, אמר עם הגעת הנציגים כי הם מצמצמים את החוב הלאומי ולא מצפים שיצילו אותם.

בעקבות קריסת הכלכלה האיסלנדית, ביקשו משקיעים הולנדים ובריטים את כספם חזרה. אתם יודעים איך זה- כשמרוויחים מרוויחים וכשמפסידים- שמישהו אחר ישלם. בהתפתחות אחרונה בסוגיה זו, הטיל הנשיא האיסלנדי אולאף רגנר גרימסון וטו על הצעת חוק שביקשה לאשר את ההחזר הזה, בעקבות עצומה עליה חתמו 25% מבעלי זכות הבחירה באיסלנד.
הצעת החוק הזו עברה בפרלמנט האיסלנדי ברוב זעום, אך נראה כי סופה להתבטל.
חילוקי דעות בנושא כבר עיכבו את התשלומים של חלק מכספי הסיוע שהובטחו לאיסלנד כדי להחלץ מהמשבר, מה שאמור היה לקרב אותם לקראת עמידה בקריטריונים הכלכליים להצטרפות לאיחוד.

בהתפתחות חדשה, סרביה הגישה בקשה רשמית להצטרף לאיחוד האירופי. כמו שאמרנו בפעם הקודמת, היחסים בין האיחוד לסרביה מפשירים, וגם נחתמו הסכמי סחר חופשי, והסכם שמבטל את הצורך בויזות לאזרחי סרביה. עם זאת, נראה שהאיחוד לא מתכוון להתפשר לפני שיובאו לדין שני פושעי מלחמה יוגוסלביים שמסתתרים בסרביה (רטקו מלאדיץ’ וגוראן האדזיץ’).
המצב הפוליטי בסרביה לא אפשר לממשלה להסגיר את אותם פושעי מלחמה עד כה, אבל כוונות הממשלה טובות. נושא נוסף הוא קוסובו- למרות שסרביה לא מכירה בקוסובו, היא עושה מאמצים כדי לאבטח את הצד שלה של הגבול. נראה כי נושא קוסובו לא יהיה מה שימנע מסרביה להצטרף לאיחוד, מאחר ויש מדינות נוספות בתוך האיחוד שלא הכירו בקוסובו, כמו ספרד למשל.

אם בספרד עסקינן, אז יש לציין שמתחילת השנה החדשה ספרד היא הנשיאה התורנית של האיחוד. לרגל המאורע ספרד פתחה אתר רשמי לסיקור פעולותיה כנשיאה התורנית… אתר שנפרץ לאחרונה על ידי האקרים במחאה על אחוזי האבטלה האדירים שהמדינה סובלת מהם. כידוע 19.3% מהאוכלוסיה הספרדית מובטלת. בקרב הצעירים אחוז האבטלה אסטרונומי לחלוטין- 43%. ההאקרים החליפו את תמונתו של חוזה לואיס ספאטרו, ראש ממשלת ספרד, בתמונתו של השחקן הבריטי רואן אטקינסון, המוכר יותר כמיסטר בין. מסתבר שספאטרו ואטקינסון דומים למדי, ושזוהי בדיחה מוכרת בספרד.

הנושא האחרון קשור מאד לנושאים שדיברנו עליהם בשבועות האחרונים.
לאיחוד האירופי יש חוקים שמחייבים את המדינות בנוגע לתחומים רבים, אחד מהם הוא הימורים באינטרנט. בלגיה היא המדינה האחרונה שהצטרפה למספר מדינות שעוברות ביודעין על החוקים האלה. המחוקקים הבלגים חוקקו לאחרונה חוקים חדשים לרגולציה על הימורים באינטרנט, ובפרט פוקר. עוד ביוני 2009 הודיע האיחוד למחוקקים הבלגים שהחוקים שהם מתכוונים לחוקק מהווים עבירה על הסכמים של האיחוד אשר בלגיה חתומה עליהם. הבלגים שמו פס.
גם גרמניה חוקקה חוקים שמגבילים את כל ההימורים באינטרנט פרט למירוצי סוסים. לדעתו של איגוד ההימורים האירופי, החוקים הגרמניים והבלגיים מהווים הפרה של חוקי האיגוד בנוגע למעבר חופשי של סחורות ושירותים בתוך האיחוד.

התקיים היום באוניברסיטה דיון בנושא “סיפורים או עדויות: דיון בגבולות השיח הלגיטימי בעקבות ארגון “שוברים שתיקה”".
הדוברים היו שניים משוברים שתיקה (מיכאל מנקין ועוד אדם נחמד שאני לא זוכר את השם שלו), עו”ד אופיר מילר, שהוא יו”ר פורום המילואימניקים (לפי הבנתי, הוא יו”ר פורום המילואימניקים במפלגת קדימה, אבל אולי זה פורום כללי) וייצג כמובן את צד הנגד בצורה איומה, אריאל הנדל, ד”ר יובל יונאי (חוג לסוציולוגיה, חיפה), ופרופ’ תמר כתריאל, מהחוג לתקשורת בחיפה. ניהלה את הדיון ד”ר אנבל הרצוג, שלימדה אותי מבוא לרעיון מדיני בשנה שעברה.

אבל כל אלה מעניינים פחות מהקהל.
הקהל הורכב מבערך שלושים-ארבעים חיילים או שוטרים שהיו חייבים להיות כי זה היה חלק מהקורס שלהם, בתכנית הלימודים המיוחדת שלהם. בנוסף היו עוד כעשרים שמאלנים שבאו להקשיב בצורה לא מאורגנת.

החבר’ה של שוברים שתיקה דיברו יפהפה. על בושה, על ציבוריות, על טראומות. ההבנה שלי היא שחלק עיקרי מאד מהפעילות שלהם, ועצם ההקמה, נובע מ ובא לטפל בטראומות אישיות ובמצפון מוכתם.
טענות הנגד מול שוברים שתיקה מוכרות היטב. טוענים שמדובר בעשבים שוטים, שצריך להעמיד אותם לדין. אבל כשמדובר ב700 חיילים שהעידו, ואלה רק האלה שהעידו, יש כאן תופעה גדולה הרבה יותר מעשבים שוטים. כמו שהמתנחלים שעוקרים עצים: זו לא צמחיית בר אלא תופעה שקורית כי מישהו מאפשר לה לקרות ומאפשר את התנאים הסביבתיים שמובילים אליה. בעיני המתנגדים, כך נדמה לי, העשבים השוטים הם לא אלו שביצעו את המעשים המדווחים, אלא ה”מלשינים”.
עו”ד (קחו מערכת בחירות אחת או שתיים והוא ח”כ, עלי) אופיר מילר טען בדיוק את הטענה הזו. הוא טוען שאין חדש תחת השמש. בעקבות הדברים שאמרה פרופ’ תמר כתריאל (היא דיברה על כך שהמחאה בצורת עדויות לא חדשה, שהיא היתה בויטנאם ובתורכיה- אבל יש מגמה חזקה של עליה במספר המדווחים) הוא אמר שהם לא מחדשים כלום, ושהוא לא מבין מה הם רוצים בכלל חוץ מלעשות רעש. כשהוא דיבר בחלק שלו, הוא אמר שכולנו זה הצבא. אלו אותם האנשים, אותן הנורמות. והוא היה בצד שנגד שוברים שתיקה, כן? אז מה שהוא בעצם טוען זה שהחברה שלנו סבבה לגמרי, אין כיבוש, אין מעשים לא בסדר. ואם יש- אז הם מחוץ לנורמה.
היה יפה שמיכאל מנקין משוברים שתיקה דיבר לפניו, אבל בעצם ענה לו. הוא נשא הרצאה של ממש, עם מצגת קטנה, ואמר שגבולות הנורמה חייבים להפרץ מדי פעם, כדי לחזק את המסגרת. כשמישהו פורץ את הגבולות, מוקיעים אותו, ועל ידי כך מחזקים את הנורמות. מה שהממסד (והתקשורת) מנסים לעשות זה להשתמש בעדויות של החיילים כדי להעמיד אותם לדין כעשבים שוטים. על ידי כך הם גם גורמים לחיילים אחרים לא להעיד וגם מחזקים את המסגרת המוסרית, וממשיכים לטעון שצה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם. מה שהם עושים, אם להיות גרפי, זה לקחת את הראש של הציבור, ולטמון אותו בחול. זה מאפשר את המשכת המצב הקיים.
אה, תראו איזה קטע, זה כמו עם המתנחלים!

בסרט “מליון קליעים באוקטובר”, המספר על יחסי מדינה-צבא בזמן מהומות אוקטובר 2000, מתוארת בצורה מזעזעת מערכת היחסים הבעייתית בין המדינה לצבא. יש שם עדויות על כך שפקודות עברו מהדרג המדיני, וכשהן הגיעו לשטח המפקדים עשו מה שהם רוצים.
המפקדים האלה הם לא עשבים שוטים- הם המפקדים! (רמות של מח”טים ומג”דים שעושים מה בזין שלהם)
ואגב, כל הדרג המדיני שהעביר את הפקודות היה בעצמו גנרלים לשעבר. למעשה, כל הקבינט המדיני בטחוני של ברק היה מורכב מקצינים גבוהים לשעבר.
ואם מדברים על רוח המפקד, מבינים גם בדיוק את הסביבה בה מעשים שמדווחים על ידי שוברים שתיקה מתרחשים.
בקיצור, יש לנו צבא עם מדינה, ולא להפך. מכירים את זה.

אבל בכלל רציתי לומר משהו על הקהל.
כבר בהתחלה היה נראה שכל החיילים והשוטרים שנאלצו להיות שם הולכים לעשות בלאגן. הם גילו הבנה יפה בחומר. הם ידעו בדיוק מתי למחוא כפיים בקולניות מוגזמת (גם למחוא כפיים יש דרך), מתי לצעוק, מתי לומר “תודה רבה!” בקול רם כדי לקטוע את הדובר (ואף למחוא כפיים כדי להוריד אותו), ובאופן כללי מי נגדם ומי איתם. דווקא כשד”ר יונאי דיבר הם לא הפריעו כל כך, כי הוא דיבר מאד מאד אקדמי, והם בגדול לא הבינו כלום. בסוף הוא קישר את מה שהיה לו להגיד לנושא עצמו, ואז הם הבינו, והפריעו לו.

אמרתי להם בהתחלה, שינסו לא להוכיח את מה שכולם חושבים. הם הוכיחו.
אלה אותם אנשים בדיוק שהתפרעו בחיפה ביום חמישי בלילה.

בספר “אם יש גן עדן” ובסרט “בופור” מראים את הגישה של החיילים בשטח כלפי ארגוני שמאל, נשים, ערבים, לא ציונים, אמהות, כל-מי-שלא-חושב-כמוהם (אה, והומואים). נראה כאילו יש להם קבוצה במוח, אליה הם מסווגים אנשים (כמו שכולנו עושים), והכותרת של הקבוצה הזו היא “עוכרי ישראל, ואנשים שלא מבינים כלום בבטחון”.
הם פוגשים אישה שמוחה נגד זה שהבן שלה בלבנון מסכן את חייו- ומכניסים אותה לקבוצה הזו (בצד של הלא מבינים כלום בבטחון). פוגשים ערבי- הופס, עוכר ישראל (ואז גם נותנים לו איזה קטנה- במקרה הטוב), שמאלני- תלוי כמה, אבל לרוב נמצא בעוכרי ישראל. הומו- בורחים לצד השני של הרחוב. תל אביבי- איפשהו באמצע. במקרים רבים אותה התנהגות כמו עם הומואים.

רוב האוכלוסייה הישראלית, לדעתי, מסווגת את הערבים כמקשה אחת. “ערבים”. הם כמובן חלק גדול מקבוצת “עוכרי ישראל”, רק שיש בה גם אירופים. מבחינת רוב האוכלוסיה, אין הבדלה בין ערבי מחיפה בחד”ש, לערבי מהגליל בבל”ד, לערבי בתנועה האסלאמית, לחזבאללה, לסורים, לחמאס, ולאיראן. כל הערבים אותו דבר, יגידו (או יתביישו להגיד, וזה גם משהו), והם כולם רוצים לזרוק אותנו לים.
אותם מג”בניקים שהיו היום באולם ספדיה באוניברסיטה, הם פשוט מרחיבים את הקבוצה הזו של הערבים גם לשמאלנים למיניהם.

ובעקבות הנושא של הכנס- גבולות השיח הלגיטימי- אפשר לומר שהם בגדול פשוט מוציאים את כל הקבוצה הזו מהשיח הלגיטימי.
אבל יש להם בעיה. לא מדובר באיזה שמאלני קיצוני משתמט מתל אביב שהדבר הכי קרוב לנשק שהוא החזיק זה (תדמיינו לבד). אלא לוחמים, מפקדים (האדם שאת שמו אני לא זוכר משוברים שתיקה היה מפקד מחסום קלנדיה), קצינים בדרגות סגן וסרן כמו גם לוחמים פשוטים שעוברים גלורפיקציה בימים כתיקונם. אי אפשר פשוט לפטור אותם על ידי להכניס אותם לסכמה של “עוכרי ישראל, וכאלה שלא מבינים כלום בבטחון”. והחבר’ה האלה שמים להם מראה מול הפרצוף- ואומרים “זה אנחנו, ואנחנו די מגעילים. בטח לא הצבא המוסרי בעולם”.
והיום ראיתי את הפתרון שלהם- “אתה לא ראוי להיות מפקד. אני מתבייש במפקד הקורס קצינים שלך שלא הדיח אותך, ואני מרחם על החיילים שהיו צריכים להסתכל עליך ולראות את המפקד שלהם. אתה לא מפקד.”
שזה בשפה פשוטה דה-הומניזציה. טוב, אולי לא דה-הומניזציה, אבל זה דה-לגיטימציה, ובשפה של מג”בניקים זה כמו דין רודף.

אתמול ראיתי הרצאה של ח”כ שלי יחימוביץ במסגרת “קורס מארגני עובדים” של המכללה הכלכלית-חברתית.
היו בערך 30 אנשים, אולי קצת פחות. זה קצת מאכזב, אבל אני לא יודע למה צריך לצפות. הרצאה חינם של חברת כנסת מעניינת מאד, במקום מאד נגיש (מרכז הכרמל)… קיוויתי ליותר. ובמיוחד קיוויתי להכיר פחות אנשים ממי שהיו שם.
לא משנה.
שלי אמרה כל מיני דברים חשובים ומעניינים, אמנם קצת ברורים מאליהם, אך בכל זאת חשוב מאד להגיד אותם.
עם זאת, לא הסכמתי עם חלק ממה שהיא אמרה.
בתור התחלה, היא אמרה שהיא חושבת שהסוציאל דמוקרטיה צריכה להיות חלק מכל המפלגות בישראל, כי אם היתה קמה מפלגה סוציאל דמוקרטית היא היתה הופכת למפלגת נישה של השמאל, שרק שמאלנים היו מצביעים לה והיא היתה קטנה.
אני חושב שהסוציאל דמוקרטיה צריכה להיות הדבר שחוצה את המפה הפוליטית. נאו-ליברלים ימינה, סוציאל-דמוקרטים שמאלה.
המצב שבו הגישה המדינית-בטחונית היא זו שחוצה את המפה הוא מעוות. אנשים חושבים שזה הדבר החשוב ביותר, והם גם מצביעים לפי זה. האתגר האמיתי של השמאל יהיה לשכנע את העם שמה שבאמת מסכן אותו זה העוני.
הרי הרבה (הרבה הרבה) יותר אנשים מתים מעוני מאשר במלחמות או בפיגועים. לפחות שני העשירונים התחתונים מגיעים למצב שהם צריכים לבחור בין אוכל לתרופות. תוחלת החיים במרכז גבוהה מאשר בפריפריה.
והרבה יותר אנשים הופכים לעניים. למעשה, 47% מהעניים הם אנשים עובדים!
המצב הזה בלתי נסבל. נפגעים ממנו הרבה יותר אנשים.
לצערי, הדרך לשכנע את העם בזה רצופה בהפחדות. לא משנה באיזה דרך יבחר השמאל כדי לשכנע בזה את העם, הימין יפחיד אותו באיומי חמאסטאן, איראן, גרעין, חזבאללה, אין פרטנר וכד’.
וכנראה שהדרך הטובה ביותר להלחם בזה היא ביותר פחד, מה שקצת חבל. אבל אם יש איזה אסטרטג שיודע לנצח את השיטה הזו- שיקום וינצח. זה הקרב האמיתי של השמאל, וזה גם הקרב המכריע.

ח”כ יחימוביץ, שבעיני היא זכות הקיום היחידה למפלגת העבודה (אחרי שעמיר פרץ החליט לצאת), דיברה גם על חברת כ”א מסוימת בת”א,שפועלת בתחום החינוך. למעשה, חברת כ”א בתחום החינוך זה מורים, שמפוטרים כל תשעה חודשים, ולא זוכים אפילו לתנאים המגוחכים שזוכים להם המורים המאורגנים. אותה חברה נתמכה בידי חולדאי, שבו כידוע שלי תמכה (היא היתה מראשוני המתנגדים לדב חנין, על רקע היותו לא ציוני).
אחד המארגנים עקץ אותה (”תזכירי לי מי ראש עיריית ת”א?”), והיא לא יצאה מזה כל כך בזול. האמת היא, ואין מה לעשות, שכל פעם שיש קונפליקט בין הסוציאליזם לציונות, הציונות מנצחת. זו הטרגדיה הגדולה של ההסתדרות.
לאומיות וסוציאליזם לא סותרים, אבל לפעמים הם מתנגשים. וכשזה קורה, נדיר מאד שמי שמרוויח מזה הם העובדים.

זכור לי שבמבוא ליחסים בין לאומיים דיבר המרצה על כך שלסוציאליסטים באירופה היו תקוות שפועלים משני צידי הגבול יסרבו להלחם זה בזה ויגלו סולידריות. מן הסתם זה לא קרה, ובצורה תיאטרלית כמעט, השמיע המרצה אחת מהמנגינות שליוו את אותה תקופה, ועוררו רגשות לאומיים עזים בקרב העמים.
המנגינה היתה צ’כית (במקור, כנראה התגלגלה לרומניה ומשם הלאה), הלחן משמש היום את ההמנון הלאומי. שלנו.

העקיצה שלו היתה במקום. יש כעס, מוצדק בעיני, בשמאל על שלי יחימוביץ’. נכון שאין שום ציפייה ממנה לתמוך במועמד לא ציוני, אבל גם אין ציפייה שתזיק לו. היא היתה יכולה גם לא להגיד כלום. אף אחד לא חייב אותה לבחור צד.
למה היא בחרה בסוף את הצד של חולדאי, וגם טרחה לפרסם את זה?
כי בסופו של דבר, והיא התגאתה בזה אתמול, שלי יחימוביץ’ היא פוליטיקאית. ובתור פוליטיקאית עם אג’נדה ברורה, שרוצה להשפיע ולא להיות סתם קוריוז, היא לא יכולה בשום פנים ואופן להרשות לעצמה להתפס כשמאל קיצוני. תמיכה בדב חנין משמעותה היא שאפשר לקשור אותה לגורמים לא ציוניים, אפילו אנטי-ציוניים (למרות שחנין לא אנטי ציוני, יש לו חברים כאלה), ובכך לפגוע מאד בסיכוי שלה להצליח לעשות משהו.
אי אפשר להגיד שזה תירוץ גרוע, אבל למה היא בחרה צד בפומבי? למה לא פשוט לא להגיד כלום?

זה מקשר אותנו לחלק הפוליטי של יחימוביץ’. אנחנו יודעים שהיא יושבת על הגדר כבר הרבה זמן, לא יודעת באיזה צד לבחור. “מורדי העבודה”, שיש להם שם אחר, טוב יותר- “הבמה הדמוקרטית” (נראה לי), זקוקים לעוד פורש\ת אחד\ת, והם יכולים להקים סיעה משלהם וליצור פיצול בעבודה, שתשאר אז עם שמונה מנדטים בלבד. שלי נהנית כרגע מתמיכת הסיעה כולה בחוקים שהיא מנסה לקדם, ופיצול כנראה יגרום לכך שהיא תהיה באופוזיציה ושארית התקופה עד הבחירות הבאות תהיה קשה מאד לעבודה. קואליציה של הליכוד, ישראל ביתנו, והעבודה של ברק משאירה את הסוציאל דמוקרטיה בידיה של ש”ס בלבד- שהיא לא באמת סוציאל דמוקרטית, אלא אופורטוניסטית שמשיגה כספים לציבור שלה בלי קשר לאג’נדה כלכלית ברורה. אלי ישי לא היה יוזם את חוק זכות הישיבה בעבודה, או את חוק התלוש, או את חוק הזכות ללכת לשירותים בעבודה. הסוציאל דמוקרטיה שלו מתמצהבפיקוח על מחירי הלחם, כי משפחה חרדית ממוצעת צריכה לקנות כמה כאלה כל יום.
אז נראה שבינתיים שלי לא תפרוש. יש לה זמן. מאד ייתכן שהיא תנסה (כמיטב המסורת בעבודה) לגרור את הפרישה עד הרגע האחרון ממש, עד ההישג האחרון, ואז תקים מפלגה חדשה עם הפורשים (שאם יצליחו להביא את דניאל בן סימון, לא יצטרכו יותר את שלי, אבל סביר שיצביעו בעד החוקים שלה גם מהאופוזיציה, כמו שהם עושים עכשיו).

בעיני כל זה לא כל כך משנה. השינוי שאנחנו צריכים במפה הפוליטית, כמו שאמרתי, הוא מבני- הקו הכלכלי הוא זה שצריך לחצות את המפה הפוליטית. פיצול קולות העבודה לשתי מפלגות הוא מיותר, כל עוד זה לא קורה. הדרך היחידה בעיני שזה יכול לקרות ולעשות שינוי אמיתי, היא אם כל מפלגת העבודה, חוץ מברק ויקיריו, תעבור. אם המנגנון יתחיל מחדש, אם השחיתות והאופורטוניזם ישארו במפלגה הישנה. אם העבודה תצליח להשיל מעליה את ה”תרבות של עור אשר יבש”- אז באמת הקו הכלכלי יחצה את המפה. עכשיו כל שיישאר לעשות הוא לשכנע את העם שזה אמור להיות ככה.

לא למדנו כלום.
ראיתי פרסומת כזו באינטרנט, אתם יודעים, באנר, שמציע לקנות דירה במיאמי תמורת 50,000 דולר.
אני יכול ללגלג על הבנקים הדפוקים, אבל נראה לי שרצוי שנעשה איזה רענון קצר על משבר הסאב-פריים שהפיל את כולנו, בערך.
מה שהתחיל את כל המפולת (זה שזו היתה מפולת ולא רק נפילה מקומית בשוק הדירות בארה”ב זו אחת הבעיות הגדולות שהכלכלה העולמית צריכה לדון בהן, אבל זה אח”כ) היה שוק המשכנתאות בארה”ב. אגב, אחת הערים שבהן זה התחיל ליפול בהתחלה היתה מיאמי.
איך זה קרה? הבנקים החליטו שבא להם להיות גרידים עוד יותר מכרגיל. הם זיהו ששוק הנדל”ן הוא שוק שתמיד בעליה (טעות), והניחו שאם הם יתנו משכנתאות באחוז מימון גבוה (כלומר שאם, למשל, דירה עולה מאה אלף דולר, אתה צריך לבוא עם חמשת אלפים בלבד, והבנק נותן לך את כל השאר במשכנתא) הרבה אנשים יתפתו. אותם אנשים מסכנים, שהבינו שזה ככל הנראה הסיכוי היחידי שלהם לנכס משלהם בעוד טריליון שנה, הלכו על המשכנתאות הנלוזות, שהיום כל זאטוט יודע את שמן- סאב פריים. הבנקים ידעו, כמובן, שהסיכוי שהם יראו את כל הכסף בחזרה מהמשכנתא הוא נמוך ביותר. אבל לא היה להם אכפת, כי במקרה שמישהו לא מחזיר משכנתא, הבנקים לוקחים לו את הבית והוא הולך לגור בקרטונים. ואז הבנק עשה עסקה טובה- הוא שילם 95,000 דולר על בית שעולה 100,000, וערכו אמור לעלות תמיד.
(מה שהביא לכך שזו תהיה מפולת עולמית זה הסחר במשכנתאות שניהלו הבנקים ביניהם אח”כ. קוראים לזה “מכשירים פיננסיים”. היו בנקים שלמים בלי נכסים ממשיים, אלא עם הרבה משכנתאות בלי כיסוי, וכשהתחילו לדרוש מהם כסף חזרה, לא היה להם מאיפה להחזיר. באסה)
מה שקרה זה שהמון אנשים פונו מהבית, כי הם לא יכלו להחזיר את הכסף. זה יצר היצע אדיר של דירות. ההיגיון פשוט- כשההיצע גבוה, המחיר יורד. אבל רגע… לא אמרנו שמחירי הנדל”ן אמורים תמיד לעלות?
וכאן נפלו הבנקים.
אז עכשיו הבנקים צריכים לצמצם נזקים, ולמכור את הבתים (הריקים, כמובן) שבבעלותם במחירי הפסד רציניים.
ויש כאלה שיודעים לעשות כסף מכל דבר, כולל מישראלי שפתאום יבין שיש לו בערך 150-200 אלף שקל פנויים (תתפלאו לדעת כמה כאלה יש) ושאם הוא רוצה להשקיע אותם הוא יכול לקנות או בית בבאר שבע או דירה במיאמי.
אני הייתי הולך על דירה בבאר שבע.
המפרסמים (אני מעלה את הבאנר בסוף) דואגים להגיד לציבור שמחירי השכירות במיאמי גבוהים פי שלושה מבארץ, ומנסים ליצור תחושה של רווח בטוח. רווח בטוח בתחת שלי, אומר עכשיו מנכ”ל עם מצנח זהב של אחד ממאות הגופים שהתרסקו מאז תחילת המשבר.

מה שבאמת הפיל את הכלכלה העולמית זה הגרידיות. לא פלא שזה התחיל בארה”ב. המשפט של “פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה”, נכון במקרה הזה. רק שאם בארה”ב מעדיפים רווח מהיר, הם צריכים גם לדעת שהנפילה מהירה בהתאם.
אפקט האדווה:
שאר המדינות נפלו בהתאם למעורבות (הכלכלית) האמריקאית בהן, ובריטניה היא כמובן דוגמא מצוינת. אם נסתכל רק על המקרה הישראלי, שיש כאלה הטוענים שהושפענו מעט יחסית מהמשבר, נראה את המצב ביתר קלות, ואפשר להמשילו למצב העולמי בכלל.
ההיי טק (העולם המערבי, במושגים עולמיים) נפל ראשון. חברות ההיי טק שיושבות בארץ מקבלות כסף מבחוץ- בדולרים, ומשלמות בשקלים. כשהדולר איבד כמעט 25% מערכו, הכסף שהן קיבלו צנח ברבע, והכסף שהן היו צריכות לשלם נשאר בדיוק אותו דבר.
כשמהנדסת היי טק מפוטרת, זה כמובן לא משפיע רק עליה או רק על המשפחה שלה. בתור התחלה היא קונה פחות בקניון, ויותר בחנויות קטנות. המוכרות בקניון מפוטרות, מה שממשיך כמובן את אפקט האדווה.
כל שוק העבודה מתחיל להשתנות. פתאום יש הרבה יותר עובדים פנויים, והרבה פחות משרות. זה פוגע אנושות, מן הסתם, בתנאי העבודה- אנשים עובדים יותר שעות בשביל פחות כסף ובלי תנאים. אנשים גומרים להורים שלהם את החסכונות.
במצב סטרילי, מי שנפגע מזה הם רק העשירים שמחוברים לאמריקאים בטבור. אלה עובדי ההיי טק (שאני הייתי חלק מהם עד לפני חודשיים) ודומיהם, ובסופו של דבר האדווה נרגעת, ויש כאלה שזה לא נוגע להם.
אבל כשמעלים מסים (במסווה של הורדה, כדי שלא יגידו חס וחלילה שביבי מעלה מסים) על העניים (מע”מ פירות וירקות, עליית מחירי הביטוח לדו-גלגלי, עליות מחירי הדלק, עליות מחירי הסיגריות, האלכוהול, המים, ועוד) ומורידים מסים מהעשירים- זה מגביר את הגלים, וככה המשבר נוגע ביותר ויותר אנשים.

ולכן, המלצתי לכם- אם יש לכם 200 אלף שקל שוכבים כך סתם בלי לעשות כלום, אל תשקיעו אותם בארה”ב. אל תתערבבו שוב במיאמי, כי מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם. היום זה נראה כמו השקעה טובה- מקבלים פי שלושה מדירה בבאר שבע!
זה ייראה קצת פחות טוב כשמחירי הנדל”ן בארה”ב שוב יצנחו, ובמקום דירה של 50 אלף דולר, תשאר לכם דירה של 5000.

היי, זה לא הסכום המקורי ששילם המסכן מהלוואת הסאב-פריים?

הנה הבאנר:

הייתי אתמול בעצרת. יש לי כמה דברים לומר.

חשבתי שיהיו הרבה פחות אנשים. חשבתי שיהיו 12 אלף- והיו 25. טוב, זה לא רע, אבל אם מורידים את תנועות הנוער אז לא הייתי רחוק.

לתנועות הנוער- טוב שאתם באים. חבל שאתם לא מקשיבים. היה די מגעיל לראות איך רובם התעוררו רק כשהדג נחש עלו לבמה. כלומר, אתם באים כי יש אוטובוס, חברים, תל אביב, ולבסוף כי יש סיבה מהותית. בכל זאת, תמשיכו להגיע. גם אם אתם לא מקשיבים, אתם סופגים את האווירה ותוכלו להגן על העקרונות כשתדרשו לכך. אבל לא יזיק שגם תקשיבו קצת.

בכלל, היה נראה שהרוב הגדול של האנשים לא מקשיב. לברק שרקו קצת בוז בהתחלה, בצורה צפויה למדי. הוא כל כך לא פופולרי שזה ממש מדהים. ואיך הוא העז לשים את עצמו בראש מחנה השלום? הוא פירק את מחנה השלום!

מי שדיבר הכי יפה, חוץ מאובמה המלך הבלתי מעורער, זה דווקא גדעון סער. בעוד שכולם דיברו על התנחלויות, על שלום, על תהליך- סער דיבר על פלורליזם ודמוקרטיה, כיאה לשר חינוך.

אני לא מצליח להתגבר על התהיה שמנקרת בראשי- אם השר סער לא היה ליכודניק, הוא היה מדבר על פלורליזם או הופך את הנאום לפוליטי? בינינו, אם הוא היה מדבר על שלום, הוא היה יורה לעצמו ברגל, כי הליכודניקים לא היו נותנים לו להחליף את ביבי. וסער הרי רוצה להיות ראש ממשלה.

גם לבני דיברה לא רע, אבל גבוהה גבוהה. הרבה יותר מדי גבוהה בשביל הקהל. ואם זה גבוה בשביל הקהל הזה, למי זה מגיע בגובה העיניים?

לבסוף, הדגל הכי לגיטימי, הכי לעניין, הכי רלוונטי-

הוא דגל הגאווה.