דוֹר.

16 תגובות ל“שיחות עם ציוני”

1. מאת אדם ס:
   17 במאי, 2009 בשעה 10:30

   
   תשמע, דור, עשית כברת דרך בחודשים האחרונים, מאז “גם לי זה חד”ש”!
   אני מאד מזדהה עם התהליך שעברת, ואני מרגיש שאני נמצא בו היום, ועוד לא הצלחתי להגיד על עצמי שאני לא ציוני, קצת כמו שאני לא מכריז על עצמי סרבן מילואים באשר הם.

   מה תגיד על ציונות - שמחפשת כמו זו המקורית - לבנות בית לאומי לעם היהודי, תוך קיום שלום ושיוויון מלא עם אזרחיה הפלסטינים ושכניה הערבים?
   כזאת שמחפשת - כמו זו המקורית - לבנות אומה חדשה, נאורה ויפה יותר מאלה שקמו עד כה, עם ערכי סולידריות וסוציאליזם, ולא על חשבון אף אחד (הציונות שקלה את אופציית אוגנדה, להזכירך) ?
   אם מה שיש היום זו ציונות, אז הרבה מאיתנו לא ציונים. לפי דעתי הציונות היא זו שסטתה מהדרך, ולא אנחנו.

   או שאולי הכל בולשיט ואני פשוט מפחד להגיד לעצמי בקול רם שהפכתי סופית לאאוטסיידר?
2. מאת dorcohen86:
   17 במאי, 2009 בשעה 10:53

   
   ראשית, אני מברך על הצטרפותך למעגל הקוראים. אני חושב שאתה המגיב הראשון שאני לא מכיר. (או שאני כן ועשיתי פה פדיחה משוגעת?)
   אני עדיין מחפש את הציונות המקורית הזו. שיחה אחת עם פעיל ציוני באוניברסיטה הימנית שלי לא שכנעה אותי לגמרי.
   בכל מקרה, אני לא לחלוטין בטוח שבאמת אי פעם היתה ציונות כזו. אולי ממש ממש בראשית דרכה, כשהיא עוד היתה אוטופית ולא התמודדה עם המציאות.
   ערכי הסוציאליזם של הציונות קצת סותרים אותה. אפשר לראות את זה בהסתדרות, שלמעשה לא יכלה לפתח תודעה מעמדית כי היא היתה צריכה לעזור לפתח תודעה לאומית.
   לגבי אוגנדה, אני חושב שגם שם היו אנשים שהיו מקופחים עם הגעתם של מליוני יהודים. אני מניח שהציוניים שהיו מגיעים לאוגנדה היו באים להפריח את השממה (המממ) ואני בכלל לא משוכנע שהם לא היו עושים את זה על חשבון ה”ילידים”.
   דגל המדינה, ההמנון, המשטר לא היו יכולים להיות שוויוניים.

   אני רואה את הציונות כהתפתחות של שלושה דורות, או שלבים. הדור הראשון של הציונות רצה להקים מדינה לעם היהודי, ורצוי בארץ ישראל על כל המשתמע מכך. הדור השני רצה לשמור על המדינה שהקימו אבותיו, והתגייס למלחמות שהיו (ככה לפחות מספרים לנו, לך תדע) מלחמות קיומיות אמיתיות, האחרונה שבהן ב73.
   הדור השלישי איבד לחלוטין את הדרך.

   הקו של הציונות בערכים של אדם הוא קו שמאד קשה לחצות אותו, וכמו שאתה רואה אני בקונפליקט מסוים כבר זמן לא קצר.
   אני כן חושב שלעם ישראל מגיעה מדינה בארץ ישראל. כאן אנחנו ואין שום סיבה שלא נהיה פה. כל הקטע של שוויון זכויות מאד חשוב לי, ואם הציונות לא מקבלת את העקרון הזה, אז אני לא ציוני- אבל זה מתוך ההגדרה של הציונות ולא מתוך ההגדרה שלי שאני לא ציוני.

   אם תבין שהערכים שלך סותרים בצורה מהותית את הציונות, אתה תפסיק לפחד להגיד שאתה לא ציוני, שזה בדיוק מה שקרה לי בפוסט הזה.
   אני מאד מאד מקווה שהשלב הבא זה להבין שזה לא אומר להיות אאוטסיידר.

   איזה הרגשת אחווה נפלאה אני מרגיש כשאני כותב את זה, ומבין שאנחנו על אותו גל.
3. מאת צליל:
   17 במאי, 2009 בשעה 11:06

   
   ואו, חתיכת דיון פתחתם פה.
   המפתח הוא אולי בהגדרה - ואין כזו, אז קשה לתת תשובה ממשית.
   כששואלים אני עונה שאני ציונית במובן הצר של המילה - אני מאמינה שליהודים צריכה להיות מדינה. סה טו. כמעט כל השאר בעייתי. גם אם הציונות היא לא מדכאת בהגדרה המינימלית הפרקטיקה שלה הייתה מדכאת מאז ומתמיד, מ”כיבוש העבודה” ו”כיבוש השמירה” המהוללים שהם דחיקת הערבים ממקומות העבודה שלהם.
   האם אפשר היה לעשות את זה אחרת?
   אם אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שהציונות היא מלכתחילה גישה קולוניאליסטית ולפיכך מדכאת, אז לא. אין כיבוש נאור.
   אם ציונות יושבת על ההגדרה הגזענית של “מיהו יהודי”, הגדרה שלפי חוקי המדינה והממסד הרבני היא גזענית פר אקסלנס כולל כל המאפיינים של חוקי גזע, אז בעייתי מאוד לתת פרשנות אחרת לציונות.
   אולי אני יכולה לומר שבהגדרה הקלילה שלי, שליהודים - כל מי שמגדיר את עצמו כיהודי ולא לאיזשהם בעלי צופן גנטי - מגיעה מדינה, אני ציונית, אבל האם זו הייתה אי פעם ההגדרה של הציונות?
   המון אנשים, ימינה מאיתנו, מרגישים שהציונות נטשה אותם והוציאה אותם מחוץ לגדר. איפה עובר הגבול שלך? ב 48′? ב 67′?
   אין לי תשובה ואני גם לא חושבת שזה כל כך חשוב לענות כרגע, כי אם תגדיר את עצמך כציוני או לא המטרות שלך לגבי המדינה הזאת הן אותן מטרות.
4. מאת רן:
   18 במאי, 2009 בשעה 6:55

   
   אני די בטוח שאם אתה פעיל בחד”ש אז אתה רשום בכל מיני רשימות…

   אם לא קיימת ציונות עם שוויון זכויות לערבים, תמציאו אחת. לציבור בארץ (אני, למשל) יהיה הרבה יותר קל לבלוע את הערכים ה”תמוהים” שלכם, אם תציגו את זה כ”שלב הבא בציונות” ולא כ”לא-ציונות”. זה לא רק ענין סמנטי, למרות שגם זה חשוב.
5. מאת dorcohen86:
   19 במאי, 2009 בשעה 9:13

   
   אנחנו בכלל לא מציגים את זה כ”לא ציונות”. זה הציוניים מציגים.
   ברור שזה לא רק סמנטי, המשמעות של חצית הקו הזו בשביל הרבה אנשים היא התעלמות מוחלטת, ושלא מקשיבים לך יותר, כי אתה לא ציוני.
   למזלי, יש עוד כמה אנשים שמקשיבים לי, אבל אני חושב שזה בגלל שהם חייבים. :)
6. מאת אורי:
   19 במאי, 2009 בשעה 11:51

   
   לגבי הפרקסיס של התנועה הציונית, הרי שזה מראשיתו ממש היה מנשל ומדכא.

   “גאולת הקרקע”, לדוגמא, התבססה על נישול הפלאחים מאדמותיהם (כן, נכון, האדמות נקנו בכסף מלא… מהאפנדים שישבו בביירות או באלכסנדריה שאדמות אלו היו בבעלותם. אני בטוח שאת הפלאחים הכמעט-צמיתים זה מאוד עניין שהקנייה נעשתה כדת וכדין, כאשר המשטרה הבריטית פינתה אותם מהאדמה אותה עבדו דורות).

   רעיון “העבודה העברית” התבסס על סגירה של שוק העבודה השכירה בפני אותם פלאחים שמטה לחמם נשבר, והם ניסו להתפרנס בעבודות אחרות (קטיף בפרדסים, סלילת כבישים, וכו’). כמעט על כל צעד ופסע התנגשה התנועה הציונית עם האינטרסים של העם הילידי, ואחר כך הייתה מאוד מאוד מופתעת שהערבים התנגדו לה.

   לגבי התיאוריה, ולא הפרקסיס, של התנועה הציונית, הרי שהרוב המוחץ של הוגי הדעות הציונים (גם אלה המזדהים כסוציאליסטים) החזיקו בתפיסות מאוד בעייתיות. ניתן לזהות קווי אופי אירוצנטריים במקרה הטוב, וגזעניים במקרה הרע שזורים כמעט לרוחב כל המחשבה הציונית.

   הציונות אוהבת להציג עצמה בתור ‘התנועה לשחרור לאומי’ של היהודים (והיא תופסת - אבוי! - את כל יהודי העולם כאומה אחת, למרות שאין שותפות של שפה, טריטוריה, חיים כלכליים משותפים, וגם התרבות וההיסטוריה המשותפים הם חלקיים), אבל אם זה אכן כך, הרי שהיא התנועה לשחרור לאומי היחידה בעולם שאיננה אנטי-אימפריאליסטית. להיפך: מראישתה ניסתה התנועה הציונית להבטיח את מקומה בארץ על-ידי הסתמכות על מעצמות אימפריאליסטיות. הרצל ניסה את מזלו אצל הסולטאן הטורקי והקייזר הגרמני, והתנועה הציונית סמכה על הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי (זוכרים את מלחמת 56′?) וכיום, כמובן, האמריקאי.

   (עוד על התנועה הציונית וקשריה עם האימפריאליזם, במיוחד סביב שאלת החלטת החלוקה, אפשר לקרוא כאן: http://theleftisright.wordpress.com/2009/05/12/מאבקנו-הפוליטי-רעיוני-לאור-הנסיון-ההי/#more-162)
7. מאת אורי:
   20 במאי, 2009 בשעה 12:02

   
   ועוד משהו: אני מעריך את אומץ הלב הציבורי הכרוך בלהכריז על עצמך כעל לא ציוני. זוהי אמירה לחלוטין לא-טריוויאלית במדינה שבה הציונות היא אידיאולוגיה רשמית, אשר כולנו התחנכנו על ברכיה (בבית הספר, בתקשורת, בערכים המונחלים לחיילים בצבא, וכו’).

   יחד עם זאת, לא צריך למהר לגזור מסקנות מכך שלציוני ימני-קיצוני אין תשובות מניחות את הדעת. כל עולם הערכים שלו הפוך לשלך, כך שזה לא חוכמה… התמודדות יותר חשובה היא עם האקרובטיקה המחשבתית של השמאל הציוני.
8. מאת dorcohen86:
   20 במאי, 2009 בשעה 3:24

   
   מעניין איך הוא יגיב לטענה שהיהודים הם לא בדיוק אומה אחת, וזה עוד אחרי שהתווכחתי איתו על כך שהפלסטינים בעזה ובגדה הם בני אותו עם.
   האקרובטיקה של השמאל הציוני, בויכוח לפחות, נגמרת בהתרסקות על רשת הבטחון של “עזוב אותי בחייאת, אי אפשר לדבר איתך יותר.”
9. מאת El Che:
   20 במאי, 2009 בשעה 10:10

   
   אני לא מסכים אתכם, למרות שאני בהתלבטות עם עצמי על זה. אני עוד אכתוב על זה אצלי.

   בכל מקרה - שתי הערות:

   א. היהודים הם עם מתוקף היותם שייכים סובייקטיבית לקולקטיב לאומי בעל היסטוריה משותפת.
   לכל היהודים יש שפה משותפת והיא העברית - גם בתימן גם בפולניה וגם באלסקה קראו בשפה הזו בכל יום שני חמישי ושבת. יש לנו טקסט מכונן מהעתיקים המוכרים לעולם במזרח הקרוב ובמערב, והיחיד בעל ותק כזה שעדיין ניתן לקרוא ולהבין, למיטב זכרוני. בואו לא נשכח שיש לנו מנהג להטביע את חותמנו על הילדים שלנו באופן די ברור ובלתי נשכח. אמנם במאתיים השנים האחרונות קרו כל מיני דברים שהביאו לטשטוש הזהות היהודית אצל הפרט, אבל אי אפשר לשלול מהיהודים את ההגדרה הלאומית שלהם כעם, ולכן לשחרור לאומי, כשם שאנחנו לא נוהגים לעשות את זה לטיבטים, לכורדים, לבסקים, ורחמנא ליצלן, לפלסטינים (שגם להם שפות שונות במקצת, אגב).

   ב. האקרובטיקה שלי ושל השמאל הציוני לא מוצאת חן בעיניכם? זוכרים מה אמר דב חנין בכנס בונים שמאל ביחד? כדי להגדיל את הכוחות השפויים בשמאל האמיתי, דרושה ענווה.
   בואו תעזרו לי במקום לדבר מעליי, הו הולכי הדרכים הסלולות…

   ג. דור, אתה אכן לא מכיר אותי. אורי הפנה אותי אליך, ולכן אין פדיחה. אבל עכשיו אנחנו מכירים, בערך :)
10. מאת dorcohen86:
    21 במאי, 2009 בשעה 12:33

    
    א. אין ספק שליהודים מגיעה מדינה בארץ ישראל. אנחנו כבר פה. באופן כללי אני חושב שהכי טוב לאנשים שיחיו איפה שהם חיו עשרות שנים, ושלא יעקרו- מרצון או שלא מרצון. (אני מאד בספק לגבי זכות השיבה- האם באמת ירצו “לחזור” למקום שהם לא היו בו מעולם, או לפחות עד גיל צעיר מאד? שורשים ננטעו בינתיים.)
    ב. מה שאתה עושה כאן זו לא אקרובטיקה. האקרובטיקה היא שיש אנשים בשמאל הציוני שטוענים טענות יפות, אבל כמנסים לרדת לעומק הענין מגלים שזה רק עד גבול מסוים. ואז צריך לצפות במופע לוליינות כדי לראות איך הם מתפתלים חזרה ללהצביע ללבני.
    ג. נעים מאד!
11. מאת רונן ברוך:
    25 במאי, 2009 בשעה 2:04

    
    הי.

    גם אותי אתה לא מכיר. נעים מאוד :)
    “הגענו לתמימות דעים - אין דבר כזה ציונות עם שוויון זכויות” - כל הכבוד על זה. אחרי הסכמה כזו אפשר להתחיל להכנס לעובי הקורה ולשאול האם יש (או היתה) ברירה אחרת. אבל כמה שזה נראה דבילי, לעתים להגיע לשלב הראשון הזה - גובל בבלתי אפשרי (נכנסים ללופים מטורפים).

    אבל לענייננו…

    אני חושב שעניין ההגדרה של ציוני/לא ציוני/אנטי ציוני/פוסט ציוני - היא בעלת משמעות רבה, כפי שרן ציין בתגובתו. לומר “אין דבר כזה ציונות עם שוויון זכויות” ולהכריז על עצמך כ”לא ציוני”, זה מאוד הגיוני, ומסתדר עם האמת שלך. השאלה לאן זה מוביל, ומה זה נותן לנו בקידום מה שנראה לנו כצודק.

    אם אני מרים את הכפפה שרן הסב את תשומת הלב אליה (ושאני מסתכל עליה כבר הרבה זמן בעין עקומה), אפשר לגשת אל הבעיה בעוד דרכים.

    אם ציונות היא השאיפה ל..(או תחזוקה של) בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, אז בואו נחשוב מהו הבית הזה. בית שבו חמישית מדייריו חיים בתחושה שלקחו להם משהו במירמה, ויש שכנים שאנחנו מחזיקים בכליאה, וכל האנשים האלה לא עומדים “להיעלם” - הוא לא בית. בית הוא מקום של אמון ובטחון ונעימות. הדבר הזה הוא פשוט לא בית. גם אם נשחרר את השכנים, הדיירים האלה שבפנים ימשיכו להתקיים. ולא משנה את מי נאשים במצב הנוכחי, הם כאן עכשיו.

    כנראה שאין לנו ברירה אלא לקבל אותם, ולהפוך אותם לשווים לנו, לדיירים בבית הזה, כדי שלנו יוכל להיות בית, אמיתי. להמשיך לחיות באשליה שהם יעלמו, או יבינו שהם לעולם לא יהיו שווים (מה שלעולם לא יקרה), משאיר אותנו בבית הרוס ואלים.

    כמו שאנחנו מצפים מהאנשים שאיתם אנחנו מנהלים דיאלוג להתעמת עם ביטויים קשים כמו “זכות שיבה”, “נכבה” בלי להיבהל ולראות את המוות מול הפרצוף, אולי גם אנחנו צריכים להתיידד עם המילה “ציונות”. לא מתוך אימוץ דרכי הפעולה שלה, לא בתקופה האחרונה, ואולי גם לא אי פעם. ולא מתוך חוסר האומץ שלנו להיבדל מהקונצנזוס. אלא מתוך הסכמה עם הצורך והרצון שלנו לחיות כאן בבית. זה שהציונות נקטה רוב הזמן בדרכי נישול, לא אומר שזו האופציה היחידה שלה. מי הגדיר? אולי הציונות עד עכשיו היתה בוסרית, ועכשיו נגדיר מהו השלב הבוגר שלה.. שלב של קבלה של המציאות הקשה והתפקחות מאשליות. שלב של לסלוח לאחרים ולעצמה.

    מה דעתכם?
12. מאת dorcohen86:
    25 במאי, 2009 בשעה 1:18

    
    אני חושב שאין לנו שום סיכוי להגיע לכוח שמגדיר את הציונות מחדש, אבל זה היה יכול להיות אוטופיה נפלאה.
    כן, אפשר להגדיר את הציונות מחדש ואת האמת- נראה שזה חשוב למדי להרבה אנשים. אבל לא אנחנו. רק השמאל הציוני, או למעשה רק הציוניים, יוכלו להגדיר את הציונות מחדש. מי שלא ממש מעוניין בהגדרתו העצמית כציוני או לא, לא יכול להגדיר את הציונות מחדש.
    לפי גישת הימנים, הדיירים שבבית זה ממש לא גזירה משמים. שמעתי את המשפט “לא טוב להם? שילכו!” עשרות פעמים בשבועות האחרונים.
    זה טרנספר- הנסיון הוא להרע את תנאי החיים שלהם עד שיעדיפו לעזוב. לכן הם בכלל לא מקבלים את הנחת היסוד שערביי ישראל הם אזרחי המדינה, ומבחינתם בכלל הציונות לא צריכה לסלוח לעצמה. (הם מכחישי נכבה…)
    אני מתחיל להאמין שהדרך להביא את הציונים להבין ולהכיר בעוולות הציונות היא כלכלית. האיום האמיתי על אזרחי מדינת ישראל הוא ביבי, לא הצבא הסורי ולא הטרור הפלסטיני המפגר. כשהעניים יבינו שדופקים אותם, בלי קשר ללאום- הם עשויים להתאחד בנושאים פוליטיים מתוך פשרה.
    מה האחרים חושבים?
13. מאת רונן:
    25 במאי, 2009 בשעה 2:26

    
    על הימניים אני לא מדבר. השמאל הציוני הוא גוש גדול מאוד. זה שאנחנו מגחכים שקוראים למצביעי קדימה עבודה שמאל, לא אומר שהם לא תופסים את עצמם כאלה. הם הרי השמאל “השפוי”.

    וכמו שאותו שמאל שפוי יאלץ יום אחד להבין שכדי לחיות בלי הפיצול המטורף הזה בעולם המוסר שלהם, ושכדי שיהיה להם כאן בית - לא תהיה ברירה אלא להתמסר ולשתף את הערבים… אז כנראה שגם אנחנו, השמאל שאינו מעוניין בהגדרתו כציוני, ניאלץ להבין שכדי שיקרה פה משהו, צריך לסחוף את השמאל הציוני.

    זה מה יש…

    (אני בכלל מאמין בתהליכים מקבילים. אם אנחנו רוצים לגרום למשהו לקרות אצל מישהו אחר, אנחנו צריכים לזהות את התהליך המקביל אצלנו ולגרום לו לקרות. זה לא נעים..)
14. מאת El Che:
    19 באוקטובר, 2009 בשעה 6:10

    
    אני רוצה בכל זאת להחזיר אליך את הכדור, דור. אתה אומר שאתה לא ציוני - האם אתה שולל את הזכות של העם היהודי לשבת בארץ ישראל-פלשתינה, תוך הגדרה לאומית, ותוך זכות העם להחליט על גורלו?

    האם אתה מאמין או חושב שזכותו של העם היהודי להגדרה לאומית בארץ ישראל עומדת בסתירה לזכותו של העם הפלסטיני?

    האם הפתרון בעיניך הוא מדינה אחת בין הים לירדן, או שתי מדינות? אם שתיים - האם יהיו אלה שתי מדינות לאום (יהודית פלסטינית) או מדינת לאום פלסטיני מדינת כל אזרחיה?

    אשמח לשמוע את דעתך, זו ממש לא מלכודת :lol:
15. מאת dorcohen86:
    20 באוקטובר, 2009 בשעה 3:02

    
    איזה יופי שהדיון הזה ממשיך.
    למעשה, בדיוק היום יצא לי לדבר על הנושא, אבל זה בטח היה יכול לקרות כמעט בכל יום אחר.
    הסיבה שאני לא רוצה להגדיר את עצמי כציוני היא שאני רוצה שוויון זכויות. אם הציונות שוללת שוויון זכויות, אז אני לא רוצה אותה.
    זה לא אומר שאני לא חושב שלעם היהודי, כמו לכל עם אחר, מגיעה הזכות להגדרה עצמית, ושזכות זו צריכה להתממש במדינת היהודים.
    מדינה לא יכולה לקחת את הסיכון שהיא תפסיק להיות היא כמו שהיא רוצה להיות, וכמו שהיא צריכה להיות, ולכן סכנה, גם אם רחוקה ו\או בדיונית, צריכה להדאיג אותה. הסכנה הזו היא זו שמציג הימין הקיצוני, למרבה ההפתעה. מה יקרה אם יהיה רוב ערבי במדינה היהודית? המדינה תפסיק למלא את תפקידה כמדינת הלאום של העם היהודי.
    דבר נוסף שאני מתנגד לו הוא עקירת תושבים מבתיהם. בעיני זה מעשה אכזרי למדי ולא הומני.
    הפתרון שכרגע רץ לי בראש הוא שתי מדינות לאום, זו לצד זו, שיהיו או לא בפדרציה משותפת. התושבים היהודים בשטחים פלסטיניים, קרי המתנחלים, יהיו אזרחי המדינה היהודית, ולהפך.
    אני מתקשה לראות מצב בו ישנו מיעוט אתני בכל אחת מהמדינות הללו שלא מקופח. אני חושב שזה פשוט לא יכול לקרות.
    הרעיון של פדרציה של שתי מדינות לאום, כך הסתבר לי הבוקר, הוא לא רעיון חדש. למעשה, הוא מה שמציעה תכנית החלוקה של האו”ם.
    מה אתה חושב?
16. מאת דורון גושן:
    14 בינואר, 2010 בשעה 9:33

    
    היי דור, לא ידעתי שיש לך בלוג :)

    מאוד מעניין הדיון הזה. מערב גם סמנטיקה וגם מהות.

    אם אני מסכם את דעתך, כמו שהבנתי אותה, אתה מעמת “שוויון זכויות” מול “ציונות”, ובוחר בשוויון זכויות.

    השאלה היא האם אין כאן פטיש של “שוויון זכויות”. מה זה השוויון שאתה דורש? בראייה שלי צריך ללכת ולבדוק מה קורה בעולם. האם השוויון זכויות שאתה רוצה, היה מאפשר לך להכריז על עצמך כצרפתי/ אוסטרלי (לו היית נולד שם)?

    אין ספק שהסדר העולמי הנוכחי, קרי החלוקה למדינות לאום, פוגע בשוויון זכויות. זכותך להתנגד לסדר העולמי הזה, אבל אז המאבק הוא לא נגד הציונות אלא נגד משהו הרבה יותר גדול.

    דיון הגון על הציונות צריך להכיר בנקודות המוצא הסבירות. הקמת מדינת לאום זו הנחת מוצא סבירה במציאות הנוכחית. אימוץ סמלי מדינה בהתאם ללאום המרכזי - זו פרקטיקה נהוגה. כנ”ל חוקי הגירה לא שוויוניים. כנ”ל לגבי חקיקה אחרת המיטיבה עם הרוב.

    גם הדיון ההיסטורי על דרכה של הציונות צריך לקחת בחשבון את ההקשר. נדמה לי שהציונות פעלה לאורך שנות קיומה בפרקטיקות סבירות יחסית לתנועות לאומיות אחרות. (וגם אם יורשה לי, כי אני לא מתאפק, בפרקטיקות הגונות בהרבה מתנועות קומוניסטיות שונות).

    לסיכום, אני חושב שההנגדה בין ציונות לשוויון זכויות היא מוגזמת. בוודאי שיש בעיות. השאיפה לחברה צודקת - אין ראויה ממנה. אבל אני לא מרגיש שההגדרה שלי כציוני מונעת ממני להיאבק לשם כך. ההיפך, לדעתי זה מחזק אותי, ומאפשר לי לקרב עוד חלקים באוכלוסיה לרעיונות האלו.

השארת תגובה

שם

דוא"ל (לא יפורסם)

אתר